קולורדו הפראית

עלינו עם הכביש המוביל לפסגת הרי הרוקי. בשמי התכלת רעו עננים לבנים שנגעו לא נגעו בפסגות ההרים וליוו את דרכנו המתפתלת והצבעונית. הגענו בתקופת מעבר, הירוק של עלי הקיץ בדיוק פינה את מקומו לכתום של הסתיו. מפעם לפעם נחתו על השביל עלים אדמדמים והרוח שנשאה אותם על גבה רשרשה בהם בעליזות. השעה היתה מאוחרת, קרני השמש השוקעת הוציאו את האיילים מהיער אל כרי האחו הזהובים ואותנו מהמכונית.

  

כבר ביציאה מהרכב זכינו, הוריי ואני, לפגוש חלק מדיירי הפארק שבאו לחקור אותנו מקרוב. הראשון שגילה את פניו היה עקעק זנבתן, עוף ממשפחת העורביים, שהגיע אלינו במעופה מצמרת אחד העצים. אליו הצטרפו עשרה עקעקים נוספים שהידסו סביבנו ובחנו אותנו בסקרנות. לחבורה העליזה של העקעקים הצטרפו סנאים, טמיאס (הידוע יותר בשם צ'יפמאנק) שפיזזו בין הסלעים ועורבני שטלר שפרש את כנפיו הכחולות, התעופף ונחת, כמו תוך כדי הזמנה, על סלע הכניסה של הפארק. המסקנה המתבקשת לכל ההמולה היתה שבעלי החיים בפארק, למרות מאמצי הרשויות, למדו לזהות את האדם כמקור בלתי נדלה למזון. קבלת הפנים החייתית היתה מרגשת, אך קריאותיהם של האיילים נשמעו למרחוק ודחקו בנו להזדרז ולהגיע לכרי האחו לפני רדת החשיכה.

   

האיילים הקנדיים לא אכזבו ומצאנו אותם רועים בשלווה באחו. בצידי הדרך התקבץ עדר של כעשרים נקבות, מספר עגלים וזכר שליט אחד גדול ומרשים. בזמן שהאיילות והעגלים היו עסוקים ברעייה, הזכר התרוצץ בינהן וניסה ככל יכולתו לשמור על כולן מרוכזות יחדיו. על העדר צפו מרחוק אך בריכוז רב מספר של זכרים לוויינים (זכרים רווקים שמצפים להזדמנות להשיג נקבות מהעדר או להשתלט עליו). מפעם לפעם פרץ בעל ההרמון בריצה לעברם והניס אותם לכל עבר. בזמן שהוא היה עסוק בלגרש את מתחריו מצפון מיד הופיעו מתחרים מכיוון דרום.

מפעם לפעם היה הזכר השליט קורא בקול. הוא היה עושה זאת בכל פעם שנשמע קולו של מתחרה.קריאות אלו של האיילים נשמעות אך ורק בעונת הסתיו, העונה בה הם יוצרים את דור ההמשך. באדיקות מעוררת הערכה הקפיד השליט להפריע לכל אחת מקריאות הזכרים האחרות שנשמעו סביבו. 

בעל ההרמון שהיה טרוד מאוד בהרחקת פולשים בקריאות ומרדפים נאלץ גם להילחם בזכר שלא נרתע ועמד על שלו. לנגד עינינו המשתאות פצחו הזכרים בקרב קרניים אימתני. קולות התנגשות הקרניים הדהדו למרחוק והמתחרה הובס במהרה. בסופו של הקרב חלקו את האחו הזהוב המנצח והמפסיד וההרים עטפו אותם יחדיו. כל זה יכול היה להיות חלום בהקיץ אלמלא נחתו עיני על שלט אדום בצד השביל שהכריז על פתיחת עונת הציד. בין החלום והמציאות ירדה החשיכה ואנחנו נפרדנו לשלום מהאיילים.

ראינו עשרות ואולי אף מאות של איילים קנדיים, אך את האייל הגדול מכולם, אייל קורא, לא מצאנו באותו הערב. כיוון שלא התמזל מזלנו ולא פגשנו באייל קורא, התייעצנו עם מקומיים למטרות הכוונה. זוג חביב אחד נותר מופתע לנוכח הבקשה: "אייל קורא?" הם שאלו, "למה אתם רוצים לראות אייל קורא? מדובר בחיות מרושעות. הם מגיעים אלינו לחצר ואנחנו צריכים להימלט מפניהם או להפעיל את האזעקה של הרכב כדי להבריח אותם אם ברצוננו לצאת מהבית. אין להם שום בעיה לרמוס אנשים. נקבות עם עגלים הן מפחידות במיוחד. אתם יודעים? אייל קורא רמס למוות את ראש העיר שלנו".

בשל גודלם העצום, אייל קורא בוגר יכול להגיע למשקל של 700 ק"ג, הם אכן עלולים להיות מאוד מסוכנים לאדם. מבחינה מספרית הם גם תוקפים יותר אנשים מאשר דובים או זאבים, אך רוב התקיפות אינן מסתיימות בפציעות משמעותיות (עובדה שככל הנראה לא תנחם את אלמנת ראש העיר). בחסות החשיכה ראינו צללית של אייל קורא פוסע באחו שסימן לנו את סופו של היום. 

השכם בבוקר קמנו בכוחות מחודשים לראות את הזריחה. הירח קיבל את פנינו מעל ההרים והאיילים עדיין שוטטו באחו. לאחר ארוחת הבוקר נסענו לצידו המערבי של הפארק. באחת העצירות הראשונות, בצד הדרך המובילה לפסגת ההרים, שוב הקיפו אותנו בעלי כנף ומכרסמים. הטמיאס הגמדיים היו כל כך מורגלים בנוכחות אנשים שהם טיפסו עליהם באותה המיומנות בה הם טיפסו על הסלעים. בזמן שהשענתי את המצלמה על המעקה כדי לצלם אותם הם טיפסו והתיישבו על כף ידי. 

נסענו דרך פסגות הרי הרוקי, לגובה של כ-3500 מטר. כשעלינו למעלה הגענו לטונדרה; העצים נעלמו, רוח קרה נשבה בין הסלעים והשלג החל לרדת. למרות הקור העז בטונדרה לא ויתרנו על ההזדמנות לצפות בפיקה. אם אתם שייכים לדור הפוקימונים אתם בוודאי מכירים את פיקאצ'ו. פיקאצ'ו הצהוב והחמוד הוא למעשה פיקה, יונק קטן הנראה כמכרסם אך שייך למשפחת הארנבאים. אחרי שעיניי התרגלו למראה הסביבה ואחרי מספר דקות של התבוננות בסלעים מצאתי את הפיקות, הן קיפצו בין הסלעים ואגרו מזון לחורף המתקרב ובא.

חוץ מהפיקות, פגשנו בטונדרה גם זוג מרמיטות עגלגלות. המרמיטות, מכרסמים, סנאי קרקע בגודל של חתול, היו כל כך מרוכזות באכילה שהן התעלמו לחלוטין מהקהל הרב שהצטבר סביבן. מרחוק הצלחנו להבחין גם בעדר של איילים וכבשים גדולות קרניים שרעו על פסגת אחד ההרים.

בשלב זה של הטיפוס כולנו התחלנו לגלות סימנים ראשוניים של מחלת גבהים שהתבטאו בעיקר ככאב ראש, אז התגלגלנו עם המכונית בכביש היורד מהפסגה. עם הירידה נעלם גם כאב הראש, אך איתו גם האיילים, ההרים ועלי השלכת המוזהבים ונשאר זכרון, או אולי היה זה בעצם חלום? 

הסנאים הללו כל כך מורגלים בנוכחות אדם שהם מטפסים עליו

   

פיקה אוספת מזון לחורף

מרמיטה צופה על הנוף מפסגת ההר

כבשים באופק

קולורדו - חלום שהתגשם