אריות הים של סן פרנסיסקו

השמים היו כחולים-אפורים במונטריי ומי האוקיינוס נראו מהרציף כפלטת כסף נוצצת. במים התאגדה חבורה של שחפים סביב כיכר לחם שנזרקה לעברם מאחת המסעדות בנמל. עוברים ושבים התגודדו ליד המעקה וצפו בהמולה במים. לא רחוק מהשחפים צפה על המים לוטרת ים ומי שהציץ והביט מאחוריו הצליח לראות גם כלב ים שהוציא ראשו מבעד למים והתבוננן בסקרנות אל עבר השחפים.

כלב הים מביט על השחפים במונטריי

לפני שעברנו לארצות הברית התקשתי להבדיל בין כלבי הים ואריות הים. לא היו לי הרבה הזדמנויות לראות אותם ומעולם לא היה לי צורך ממשי באבחנה הזאת. אבל מאז המעבר ובזכות הביקורים התכופים לקליפורניה, שהיא מבחינתי בירת היונקים הימיים, הפכתי למומחית. מבט אחד חטוף אל עבר סנפיר או ראש מציץ מהמים ואני כבר יודעת לזהות את העומד מולי. הדרך הקלה ביותר להבחין בין המינים היא אפרכסות האוזניים שמתנססות בגאון על ראשם של אריות הים ונעדרות אצל כלבי הים.

מבין היונקים הימיים בקליפורניה, אריה ים קליפורני הוא ללא ספק המין הנצפה ביותר באזור. גם מבקרים שלא ממש מתעניינים ביצורים ימיים סביר להניח שיפגשו באריות ים פראיים באחד מאתרי התיירות המובילים בקליפורניה.

רציף 39 במרינה בסן פרנסיסקו הוא אזור שוקק חיים וצבעוני. יש בו מסעדות, מופעי רחוב, חנויות מיוחדות, ואקווריום. בנוסף, אפשר לצפות ממנו על בית הכלא אלקטרז שנמצא על אי קטן ממול המרינה. אבל עוד לפני שרואים את כל אלה, בדרך לרציף, כבר אפשר לשמוע את נביחותיהם של אריות הים.

אריות הים של רציף 39

מעט אחרי רעידת האדמה הגדולה (Loma Prieta) שפקדה את קליפורניה בשנת 1989, אריות ים התחילו לפקוד את רציף 39. בתחילה אף אחד לא ייחס משמעות גדולה לדבר. אבל ב-1990 כשהאריות השתלטו על כל חלקה טובה ברציף ומנעו מדיירי המרינה האנושיים להגיע לספינות ואף להוציא או להשיב את הספינות למקומן, נוצרה מהומה. הדיירים הממורמרים פנו והתייעצו עם המרכז להצלה ושיקום של יונקיים ימיים. לאחר מספר פגישות וישיבות בנושא המליץ המרכז, למען בטחון כולם, להניח לאריות הים לשהות במרינה ולהזיז את הספינות העוגנות ואת מסלולי הכניסה והיציאה שלהם בהתאם למיקום האריות בשטח.

מבחינת האריות, לרציף יש מספר יתרונות משמעותיים על פני האתרים הטבעיים בסביבה; ראשית, הטורפים הטבעיים שלהם, כרישים לבנים (ששורצים באזור) ולוויתנים קטלנים, לא נוהגים להיכנס למרינה. שנית, בסביבת המרינה הם יכולים למצוא שפע של מזון. ושלישית, הרציף מספק לאריות הים מקום מנוחה מוגן יותר מהחוף הסלעי. בנוסף, הוא נוח במיוחד לשינה שכן מיקומו משתנה בהתאם לתנאי הגאות והשפל. כך, אריות הים שיכולים לרבוץ מחוץ למים 8-12 שעות ברצף, לא צריכים למצוא לעצמם מקום חדש בכל פעם שמפלס המים משתנה.

בסופו של דבר, נאלצו דיירי המרינה האנושיים לפנות את מקומם לטובת אריות הים. הסירות הועברו לאתר חלופי ואריות הים השתלטו במהירות על הרציף. לא עבר זמן רב והרציף קרס בשל עודף המשקל של אריות הים הרבים שרבצו עליו (משקל ממוצע של אריה ים זכר הוא כ-300 ק"ג). במקום הרציף הציבו המקומיים רפסודות עבור אריות הים. הרפסודות הוכיחו את עצמן היטב כמקום רביצה נוח ומוגן ובנובמבר 2009 נצפה שיא של אריות ברציף, 1,701 פרטים. כיום אריות הים הם אחד ממוקדי המשיכה העיקריים ברציף 39.

אנשים רבים מתגודדים על המרינה ועל מדרגות תצפית מיוחדות שנבנו על הרציף ומתבוננים על עשרות ולעיתים מאות אריות ים ששוכבים על הרפסודות ומשתעשעים במים. אריות ים שמנסים לעלות על הרפסודה צריכים להתמודד עם אריות הים שכבר נמצאים עליה. על הרפסודה הם עסוקים בלקבוע מי ישאר ואת מי צריך לסלק. מפגשים משעשעים במיוחד מתרחשים כשאחד האריות במים מחליט לאחר מחשבה מרובה לקפוץ אל עבר רפסודה עמוסה ונוחת על גבו של אריה מנומנם ויבש. או אז מתעורר האריה בתהדמה, פוער את פיו ונוהם אל עבר הפולש. לעיתים הפולש כל כך נבהל מהתגובה שהוא מיד נופל חזרה למים והקהל מצידו מגיב בצחוק רם וסוחף.

למרות המריבות החוזרות ונישנות של אריות המים על מיקומם ברפסודה, רוב הזמן יש מספיק מקום לכולם. יתרה מכך, במרבית הפעמים בהם צפיתי באריות  הם היו צפופים על שתיים או שלוש רפסודות וניהלו מלחמות על מי יכול ומי לא יכול להצטרף לקבוצה בזמן שכל יתר הרפסודות האחרות באזור (ברציף יש כ-40 רפסודות) היו פנויות לחלוטין. לכאורה אין היגיון במריבות על משאב זמין, הרי המרחק בין הרפסודות הוא מספר מטרים בודדים ואין הבדלים משמעותיים בינהן למעט מספר האריות הרובצים על כל אחת מהן. אבל ככל שיש יותר אריות על הרפסודה כך היא יותר מבוקשת.   

אריות הים הם יצורים מאוד חברותיים והם מעדיפים לנוח בצמוד לבני מינם. פרטים שנמצאים על רפסודה לבדם הם כנראה פרטים חולים או פצועים שמעדיפים להיות לבדם או זכר גדול במיוחד שלאף אחד לא היה את האומץ לנסות ולהצטרף אליו.

את אריות הים אפשר לראות ברציף לאורך כל השנה. יחד עם זאת, בעונת הרבייה, בעיקר סביב החודשים יוני ויולי, יורד משמעותית מספר הפרטים ברציף. עובדי המרינה יורדים בדרך כלל פעם בשבוע ושוטפים את הרפסודות (בלי סבון כמובן, את המים הם שואבים מהמפרץ) כדי שהריח לא יבריח את התיירים מהאזור. בנוסף, פרטים פצועים או חולים זוכים לביקור צוות המרכז להצלת יונקים ימיים שמתגייסים לעזרתם, משגיחים ונותנים להם טיפול במידת האפשר.

חוץ מסן פרנסיסקו, אפשר לפגוש את אריות הים לאורך כביש 1. כביש זה עובר בסמוך לחופי האוקיינוס השקט. בסנטה קרוז למשל הם מתחבאים ממש מתחת לרציף של המרינה. בסן דיאגו, שממוקמת בקצה הדרומי של קליפורניה, תוכלו לצעוד לידם על החוף. רצועת חוף אטרקטיבית במיוחד לצפייה באריות ים באזור נקראת La Jolla Cove.

התחלתי את הכתבה כי רציתי לספר לכם על הלוויתנים שראיתי במונטריי. אבל לכל סיפור יש התחלה. וההתחלה, כך גיליתי תוך כדי כתיבה, היא אריות הים של סן פרנסיסקו. עוד לפני הלוויתנים יש לנו עוד לפחות שני ציוני דרך לעבור. לוטרות הים ופילי הים מצפים לנו מעבר לפינה. 

המאמר התפרסם ב״טבע הדברים״