חשבתם פעם על המחיר הכבד שמשלמים חיילים היוצאים למלחמה? ולמה הם מוכנים להקריב עצמם למען טובת הכלל? ואיך זה יכול להיות שמצד אחד הם מגובשים, משתפי פעולה מתואמים ומצד שני, באותו הזמן בדיוק, הם גם מפגינים אגרסיביות ואלימות?
אוקסיטוצין הוא הורמון המוכר בדרך כלל בשל פעילותו במהלך הלידה ולאחריה ותפקידו בחיזוק הקשר בין האם והרך הנולד לאחר הלידה. מחקרים רבים הראו את התפקיד של אוקסיטוצין בתחושת אמון בין פרטים בקבוצה הן באנשים והן בבעלי חיים. יתרה מכך, מדענים שחקרו פעילות של אוקסיטוצין בעת קונפליקט בין קבוצות אנשים מצאו שבזמן שהוא עודד שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, הוא גם גרם לגברים להיות יותר מגוננים כלפי הקבוצה שלהם. עד עתה, מחקרים בנושא של פעילות אוקסיטוצין בעת קונפליקט נעשו רק על בני אדם במעבדה ומעולם לא התבצעו בסביבה טבעית או על בעלי חיים.
מפגש בין שתי קבוצות שימפנזים, שהטריטוריה שלהם גובלת זו בזו, עלול להסתיים בפציעות קשות ואף במוות של חלק מהפרטים. כמו כן, שימפנזים הם הדומים לנו ביותר מבחינה גנטית ולכן, בחינת התפקיד של אוקסיטוצין בקונפליקטים בין קבוצות שימפנזים הוא מעניין במיוחד.
כאן נכנס לתמונה מחקרה של לירן סמוני, ישראלית שהתחילה לעבוד עם שימפנזים לפני שש שנים ביער בודנגו שבאוגנדה וכיום, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, היא חוקרת שימפנזים בחוף השנהב. את הדוקטורט היא מבצעת בהנחיית פרופסור רומן וויטיג, פרופסור קטרין קרוקפורד ופרופסור טוביאס דשנר מהמכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית שבלייפציג, גרמניה.
כיוון שלירן היא אחותי, אני אחרוג קצת מהסיפור המרכזי של ממצאי המחקר שלה שהתפרסם השבוע במגזין המדע היוקרתי PNAS (Proceedings of the National Academy of Science) ולפני שאספר לכם על הממצאים המרגשים ופורצי הדרך, אני רוצה להתעכב רגע על הדרך בה לירן אספה את הנתונים למחקר.
שמונה חודשים בשנה נמצאת לירן בתחנות המחקר המבודדות של המכון, בפארק הלאומי ת'אי שבחוף השנהב, שם היא עוקבת אחר שתי קבוצות שימפנזים. התנאים במכון הם מאוד בסיסיים, אין קליטה סלולרית, אין אינטרנט, אין מים זורמים, אין כמעט חשמל ועל כן הרבה מהדברים שהם חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו, כמו מקרר, אינם קיימים. השירותים הם חור ברצפה וכשאתה חוזר עייף מהיער אז גם אין מים חמים למקלחת. בזמן השהות ביער החוקרים חשופים למחלות וטפילים רבים, ביניהם מלריה, אבולה ואנתרקס. בכדי לדבר בטלפון או לגלוש באינטרנט צריכים החוקרים לטפס על גבעה בקרבת המחנה.
ביער שלוש קבוצות שימפנזים שעברו הביטואיציה והן מורגלות לנוכחות החוקרים, בטריטוריה של כל קבוצה ממוקמת תחנת מחקר וכל יום יש חוקר או שניים שעוקבים אחר השימפנזים מהרגע בו הם מתעוררים ועד שהם הולכים לישון. בתחנות המחקר מספר מצומצם של חוקרים ורוב הזמן נמצאים בכל תחנה פחות מחמישה אנשים. כל חוקר שמגיע לתחנה מחוץ ליער חייב להיכנס לקרנטינה של חמישה ימים ולכן החוקרים בדרך כלל לא יוצאים מהיער בתקופת המחקר. בנוסף, כל מי שמלווה את השימפנזים חייב ללבוש על פניו מסכה כשהוא נמצא בקרבתם על מנת למנוע העברת מחלות. בשל הדמיון הגנטי בני אדם יכולים להעביר לשימפנזים מחלות שהן מעולם לא נאלצו להתמודד איתם קודם לכן ולהפך. למעבר מחלות בין בני אדם ושימפנזים יכולות להיות השפעות הרסניות ומרחיקות לכת לשני הכיוונים.
לעיתים ישנים השימפנזים רחוק מהמחנה, אז צריכים החוקרים להשכים קום מספר שעות לפני הזריחה ולצעוד בחושך ביער קילומטרים רבים כדי להגיע לאתר השינה של השימפנזים לפני הזריחה. השימפנזים לא ישנים כל לילה באותו המקום, הם נודדים בטריטוריה ויכולים כל לילה לישון במקום אחר. כשהשימפנזים מכינים את הקן שלהם מעלים וענפים בין העצים והולכים לישון, לקראת החשיכה, צועדים החוקרים את כל הדרך שעשו באותו היום חזרה למחנה.
במהלך המחקר של לירן היא עקבה אחר 20 שימפנזים, עשרה זכרים ועשר נקבות ואספה נתונים במשך כ-2,700 שעות תצפית. בזמן התצפיות היא אספה דגימות שתן ותיעדה את ההתנהגויות השונות של השימפנזים במהלך היום. כל דגימת שתן הותאמה לפרט ממנו היא נלקחה. בשתן שנאסף נמדדו רמות האוקסיטוצין ואלו הוצמדו להתנהגות הפרט שנצפתה בסמוך להטלת השתן, לקבוצה אליה הוא משתייך, למדרג החברתי שלו בקבוצה, לזוויג ולקרבה שלו לגבול הטריטוריה של הקבוצה (כמדד לרמת האיום האפשרי).
בתקופת המעקב נאספו נתונים בזמן מפגשים בין קבוצות וההשוואה התבצעה, בין היתר, עם מסעות ציד. שימפנזים הם אוכלי כל ומדי פעם הם יוצאים לציד קופים ביער. בדומה למפגשים בין קבוצתיים, מסעות הציד דורשים שיתוף פעולה בין הפרטים, אבל בניגוד אליהם מסעות הציד לא כוללים איום מקבוצה חיצונית.
במחקר נמצאו רמות גבוהות של אוקסיטוצין בהתנהגויות שדורשות שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה כמו ציד או מפגש בין קבוצתי. אך הרמות שנמדדו במהלך מפגשים בין קבוצתיים היו משמעותית גבוהות יותר מבכל פעילות קבוצתית אחרת. גיבוש בין הפרטים הוא תנאי הכרחי לכך שהקבוצה תצליח בקונפליקט. כיוון שהאוקסיטוצין קשור במתן אמון וקואורדינציה בין הפרטים הסיקו החוקרים שבדומה לאנשים, רמות האוקסיטוצין הגבוהות מחזקות את שיתוף הפעולה בין הפרטים. במידה והפרטים בקבוצה מגובשים הסיכון שלהם להיפגע בקונפליקט קטן.
ממצא זה מעניין במיוחד כיוון שבבני אדם התפישה הקבוצתית היא תופעה מתועדת היטב, שמקבלת ביטוי מוקדם בילדות, ועד למחקר זה נחשבה כייחודית לאדם. הממצאים של הקשר בין אוקסיטוצין ושיוך קבוצתי בבעלי חיים בבית גידולם הטבעי מצביעים על כך שהתנהגות ההקרבה העצמית למען הקבוצה וגיבוש הפרטים בעת סכנה כנגד קבוצות זרות אינה ייחודית לאדם ומקורה קדום משחשבנו.
לקריאה נוספת:
1. Samuni, Liran, et al. Oxytocin reactivity during intergroup conflict in wild chimpanzees. PNAS; 26 December, 2016. www.pnas.org/cgi/doi/10.1073/pnas.1616812114
2. De Dreu, Carsten KW, et al. The neuropeptide oxytocin regulates parochial altruism in intergroup conflict among humans. Science; 2010.
3. Choi, Jung-Kyoo, and Samuel Bowles. The coevolution of parochial altruism and war. Science; 2010.
