חמישה טיפים למטיילים בקליפורניה

מבחינתי, יהלום הכתר של קליפורניה החמימה הוא הטבע שלה, אפילו בערים מרכזיות כמו סן פרנסיסקו תוכלו לפגוש באריות ים פראיים. לאחרונה סבלה קליפורניה ממספר שנים שחונות ואני ראיתי את מאגרי המים האהובים עלי הופכים לשלוליות בוץ עצובות. אך למרבה המזל השנה האחרונה הייתה ברוכת גשמים ושיא של פריחה משגעת כיסה את האדמה והוציא אלפי מטיילים לאתרי הטבע. 

מזג האוויר בקליפורניה נעים כל השנה כשסן פרנסיסקו היא קצת יוצאת דופן מהבחינה הזאת. כשביקרתי שם בקיץ שנה שעברה הציטוט שנהוג לייחס למארק טווין "החורף הקר ביותר שחוויתי היה קיץ בסן פרנסיסקו" מעולם לא היה מדויק יותר.

היום, אחרי למעלה משלוש שנים של ביקורים חוזרים ונשנים בקליפורניה, אני מרכזת כאן מקומות אסטרטגיים בהם תוכלו לפגוש בחיות בר שונות שבחרתי עבורכם בקפידה. אני מקווה שהמידע יעזור לכם להפיק את המרב מטיול במדינה. כמובן שזהו רק קצה קצהו של המזלג, אז אתם מוזמנים להמשיך ולשאול ואני אשמח לעזור כמיטב יכולתי. 

1. דנאית מלכותית

אחד המראות היפים והמרגשים ביותר בקליפורניה הוא של הדנאית המלכותית בתקופת הנדידה. כמו הרבה חיות בר אחרות גם עתידה של הדנאית המלכותית נמצא בסכנה עקב אובדן בתי גידול. למרות עלייה קלה בשנים האחרונות באוכלוסייה, שמנתה ב-2016 על פי הערכות כ-200 מיליון פרטים, האוכלוסייה עדיין קטנה ב-32% בהשוואה לממוצעים היסטוריים. בסנטה קרוז תוכלו למצוא את אחד מאתרי השימור החשובים ביותר של הדנאית בקליפורניה. 

כל שנה בתחילת אוקטובר מקבלים בברכה, בחוף הגשרים הטבעיים (Natural Bridges State Beach), את אלפי הפרפרים שמגיעים לשם לקראת החורף. העלים והענפים של האקליפטוסים בשמורה מגנים על הדנאית המלכותית מפני הקור והפרחים של האקליפטוס משמשים להם כמקור מזון. מתחת לטמפרטורה של 13 מעלות צלזיוס הדנאית לא מסוגלת להתעופף ואז רואים את הפרפרים מתגודדים באלפיהם על העצים בשמורה. 

מתי להגיע? חודשי הסתיו הם התקופה הטובה ביותר לראות את הפרפרים, מאמצע אוקטובר ועד אמצע ינואר תוכלו לראות אלפי דנאיות בשמורה. 

מה עוד? בנוסף לפרפרים תוכלו למצוא באזור עופות מים, בעיקר שחפים ושקנאים ואריות ים לרוב. לעיתים ניתן לראות לוויתנים ודולפינים מהחוף.

 2. פילי ים

שמורת הטבע אניו נואבו, שנמצאת בצמוד לכביש 1 ובמרחק של כשעה נסיעה דרומה מסן פרנסיסקו, מספקת הזדמנות פז לראות בעל חיים שכמעט ונכחד מהעולם, פיל ים צפוני. יונק ימי עצום ממדים שנטבח במאות אלפיו במאה ה-19 בשל שכבת השומן העבה שבגופו. מצבו של פיל הים הצפוני היה כל כך קשה שב-1982 נשארו ממנו פחות ממאה פרטים,  במושבה באי גוואדאלופ (Guadalupe) שנמצא מול חופי באחה קליפורניה. אחרי שהממשלות במקסיקו וארה"ב נתנו למין הגנה, האוכלוסייה התאוששה וכיום מספרם מוערך בכ-160,000 פרטים. 

בשנת 1955 חזרו לראשונה פילי הים לאניו נואבו ובשנת 1961 נולד גור ראשון במושבה. הזכרים החלו לחזור ליבשת ב-1965 ובשנים 1988/1989 נצפו בשמורה 2,000 פרטים ובין השנים 1994-1995, נולדו שם כאלפיים גורים של פיל ים צפוני. 

עונת הרבייה של פיל הים הצפוני מתחילה בדצמבר, אז מתחילים להגיע הזכרים ולהילחם על שליטה בטריטוריה. ולראות זכרים ששוקלים למעלה משני טון נלחמים זה בזה זה לא עניין של מה בכך. בסוף דצמבר מתחילות להגיע הנקבות ונוצרים הרמונים לאורך החוף. 

הנקבות ממליטות שלושה עד שישה ימים לאחר הגעתן לחוף. הגור נולד במשקל של כ-35 ק"ג ויכול להגיע למשקל של 160 ק"ג תוך פחות מחודש. גורים ברי מזל במיוחד, כאלו שניזונים ממספר אימהות, יכולים להגיע למשקל של 270 ק"ג. עד אמצע מרץ רוב הבוגרים כבר חזרו לים ועל החוף נשארים רק הגורים.

מתי להגיע? פילי ים אפשר לראות בשמורה כמעט לאורך השנה כולה אך התקופה הטובה ביותר היא בעונת הרבייה, אמצע דצמבר עד סוף מרץ. החודש המומלץ ביותר הוא ינואר. בשל גודלם העצום של פילי הים ונוכחותם הכבירה על החוף, צפייה בהם בעונת הרבייה מותנת בהזמנת סיור מודרך. רצוי מאוד להזמין מקום מראש לסיור דרך האתר של השמורה (www.parks.ca.gov) אחרת יכול להיות שתגיעו ולא יישארו לכם מקומות. 

  

מה עוד? בנוסף לפילי הים אפשר לראות באזור להקות של שליו קליפורני, עופות דורסים, נחשי  בירית, כלבי ים ולעיתים ניתן לראות לוויתנים ודולפינים מהחוף.

3. לוטרות ים

אני זוכרת איך התרגשתי בפעם הראשונה כשיצאתי לחפש את לוטרות הים, עוד בעל חיים שכמעט ונעלם מהעולם בשל הפרווה שלו. אוכלוסייה שמנתה למעלה ממיליון פרטים התרסקה לאלפיים פרטים בלבד בתחילת המאה העשרים. כיום, בזכות מאמצי שימור, התאוששה האוכלוסייה והיא מונה למעלה ממאה אלף פרטים, מתוכם שלושת אלפים בקליפורניה. 

מחקר מקדים באינטרנט העלה שהמקום הטוב ביותר לראות אותן נמצא לא רחוק ממונטה ריי ונקרא מוס לנדינג. מוס לנדינג היא עיירת חוף קטנה עם נמל ובזמנו היו הרבה דיווחים על תצפיות מגשר הכניסה לעיירה שצמוד לנמל. הגעתי לנקודת הציון, הלכתי לאורכה ולרוחבה, חיכיתי והתבוננתי במים אך לשווא, אף לא לוטרה אחת נראתה באופק. מאוכזבת נסעתי לכניסה הצפונית לעיירה שמובילה לחוף ושם ראיתי את הלוטרות עוד מהחנייה. הן שחו והשתעשעו במים ואחת מהן רבצה לצידי על החוף החולי.

התבוננות בלוטרות היא מהנה במיוחד שכן הן שובבות וסקרניות ובכל פעם הן עולות מהמים עם שלל אחר; צדפה, כוכב ים, סרטן והסנפיר עוד נטוי. הלוטרות הן מאוד חברתיות וניתן לראותן צפות כגושים דמויי רפסודות על המים.

מתי להגיע? את הלוטרות אפשר למצוא לאורך כל השנה, מי שרוצה יכול גם לשכור קייק מהחוף ולשוט בין הלוטרות  ואריות הים. אמיצים במיוחד יכולים לצאת עם הקייק מהמפרץ ולחפש לוויתנים.

מה עוד? מהחוף אפשר לראות גם שלל ציפורים ימיות, אריות ים, כלבי ים ולעיתים גם לוויתנים ודולפינים.

4. לוויתן גדול סנפיר

אם כבר במוס לנדינג עסקינן אז הנה לכם עוד הזדמנות לצפייה ביונקים ימיים, שייט לוויתנים. רוב האנשים מכירים את הסיורים שיוצאים ממונטה ריי אבל יציאה ממוס לנדינג תחסוך לכם, בדרך כלל, כשעתיים של שייט לאזור התצפית. התצפית הטובה ביותר שלי על לוויתן גדול סנפיר הייתה מספינה בספטמבר 2015, אז ראינו אותם ניזונים מלהקות דגים לא הרחק מהחוף של מוס לנדינג. 

בדרך כלל בסיורי לוויתנים רואים רק סנפיר גב או, את הסנפיר המרגש יותר, סנפיר הזנב. אם רואים ראש מחוץ למים זה בדרך כלל ראש של דולפין אבל בסיור הזה זאת הייתה חגיגה של ממש. כבר מרחוק אפשר היה להבחין בהמולה שכן עשרות שחפים חגו מעל אזור האכילה של הלוויתנים, מנסים לתפוס דגים היישר מפיהם העצום של היונקים הימיים.

מתי להגיע? תצפיות על לוויתנים יש כל השנה. מומלץ לבדוק את התצפיות ביומן הקפטן לפני שמזמינים את הסיור כדי לדעת למה לצפות. אם למשל יש לוויתנים שניזונים מלהקות דגים ליד החוף הם יישארו באזור מספר ימים. תביאו מיםם והרבה בגדים חמים כי יכול להיות מאוד קר בסירה. סיור של בין שעתיים לארבע שעות הוא אופטימלי.     

מה עוד?  בחודש ספטמבר יצא לי לראות גם לוויתן כחול, לוויתן אפור ואורקות (לוויתן קטלן) שוחים לצד הסירה. בסיורים האלו בדרך כלל רואים לוטרות ים, אריות ים וכלבי ים לצד מינים שונים של דולפינים, כשהנפוצים ביותר הם דולפין פסיפי לבן צד ודולפין מצוי ארוך-חוטם. אם יתמזל מזלכם תוכלו לראות גם את ראשו החביב של הגרמפוס האפור.

            

5. אייל קנדי

הנה לכם בעל חיים שהשקעתי הרבה שעות בלמצוא אותו ביוסמיטי אך ללא הצלחה - אייל קנדי. האייל הקורא (מוס) הוא האייל הגדול ביותר במשפחת האיילים והאייל הקנדי נמצא במקום השני והמכובד.  הפארק הלאומי הידוע יוסמיטי מספק שלל הזדמנויות לצפות בחיות בר אך לצערי דובים ואיילים קנדיים נעדרו שם מרשימת התצפיות שלי. וזאת על אף שחזרתי לבקר שם בכל סוף שבוע אפשרי כשהייתי באזור עד שגיליתי את פוינט רייס. פוינט רייס היא תענוג לחובבי הטבע, ממוקמת במרחק של כשעה נסיעה צפונה מסן פרנסיסקו ומרגישה כמעט כמו ספארי באפריקה.

עדרים של איילים קנדים נעלמו מפוינט רייס ב-1860 וקיבלו הגנה מהמדינה רק 13 שנה אחר כך. באביב של 1978, שני זכרים ושמונה נקבות הובאו לאזור תחום ומוגן בצפון הפארק. בשנת 2009 כבר היו בפארק למעלה מ-440 פרטים וכיום זאת אוכלוסיית האיילים הקנדיים הגדולה ביותר בקליפורניה. כיוון שהאיילים עדיין מתוחמים בקצה הצפוני של הפארק יהיה לכם מאוד קשה לפספס אותם. 

מתי להגיע? הפארק הוא תענוג צרוף כל השנה אך מומלץ להגיע לראות את האיילים בעונת הרבייה, בין החודשים אוגוסט ואוקטובר.

מה עוד? בנוסף לאיילים הקנדים, בחודשי החורף תוכלו לראות פילי ים שרועים על החוף. איילים פרדיים, דורסי יום וארנבות נמצאים בכל פינה. אם תתאמצו קצת תוכלו לראות גם דורסי לילה, דביבונים, גיריות וזאבי ערבות. מהמצוקים הבחנתי לא פעם בדגי שמש, פוקנה מצויה (יונק ימי מסדרת הלוויתנאים) ופילי ים.     

זאב ערבות שחצה את הכביש לנגד עיני המשתאות

 שליו קליפורני עומד על גדר עץ בצידי הדרך

עקב אדום זנב, Red-tailed hawk (Buteo jamaicensis)

פוקנה מצויה, Harbour Porpoise (Phocoena phocoena) 

זרון תכול, Northern Harrier (Circus cyaneus)

השועלים ששורדים כנגד כל הסיכויים

צופר הספינה נשמע למרחוק. זה היה סימן שזמן הביקור שלי על האי הסתיים. מאוכזבת על שלא הצלחתי לראות את השועלים המפורסמים של האיים, שמתי פעמיי לכיוון תחנת העגינה. בעודי צועדת לכיוון החוף, פגשתי במשפחה שסעדה על שולחן פיקניק יחיד בצידי השביל. לצד השולחן, בין רגלי הסועדים, שיחקו שני שועלים קטנטנים. התיישבתי לצידם בהשתאות ושכחתי שעלי למהר לספינה.

איי התעלה של קליפורניה הם שרשרת איים, שמונה במספר, הממוקמים מול חופיה הדרומיים של  קליפורניה, באוקיינוס השקט. חמישה מהאיים הוכרזו ב-1980 כשמורת טבע. השמורה כוללת גם את האיים וגם את המים שסובבים אותם. הדרך הטובה ביותר להגיע לביקור באיים היא עם ספינות שיוצאות מהנמל בונטורה והדרך לשם היא עליזה במיוחד שכן עשרות ולעיתים אף מאות דולפינים נוהגים ללוות את הספינה ולעיתים אף אפשר לראות לוויתנים.

למעט מים זמינים, האי אליו הגעתי, סנטה קרוז, היה נטול משאבים לחלוטין. במידה ומפספסים את הספינה, אין ברירה אלא לבלות את הלילה בשטח ולחכות לספינה שמגיעה בבוקר למחרת. מי שמראש רוצה לישון על האי צריך להביא איתו אספקת מזון וציוד מחנאות וללון בשטח מוגדר לשינה, לאחר שקיבל את האישור המתאים.

יש המתייחסים לאיים כאיי הגלאפגוס של ארה"ב, שכן הם ידועים בחי והצומח הייחודיים והעשירים שלהם. מבין בעלי החיים, שועלי האיים (Urocyon littoralis) הם המפורסמים ביותר, שכן הם היונקים הגדולים ביותר על האי והם נוהגים להסתובב באזורי המחנאות. שועלים חיים על שישה משמונת האיים, ועל כל אי נמצא תת מין ייחודי אחר.

השועלים הגיעו לאיים לפני אלפי שנים, ככל הנראה עם בני האדם, ובשל בידודם מהייבשת עבר על השועלים תהליך של התגמדות. גופם התכווץ בתהליך אבולוציוני הידוע כננסות איים וכיום הם קטנים יותר מחתול הבית. שועל איים בוגר שוקל פחות משלושה קילוגרם, הקטנים שבהם שוקלים קילוגרם אחד בלבד.

בידוד השועלים מהיבשת ומכל אחד מהאיים האחרים יצרו תנאי מעבדה טבעיים לחקר האבולוציה. בשל בידודם, שועלי האיים פגיעים במיוחד, שכן הם אינם חסינים למחלות וטפילים המגיעים מהיבשת, במיוחד אלו המועברים על ידי כלבים. אם לא די בכך, במחקר שהתפרסם לאחרונה גילו החוקרים שמבחינה גנטית יש מעט מאוד שונות בתוך כל אחד מתתי המינים ובמיוחד בתוך תת המין של שועלי האי סן ניקולס. באי זה הקירבה הגנטית הרבה בין הפרטים דומה לקרבה גנטית בין תאומים זהים. החוקרים מצאו מעט מאוד הבדלים בין הגנים שמגיעים מהאב ואלו שמגיעים מהאם. תת מין זה מחזיק בשיא המפוקפק של הכי מעט שונות גנטית במין שמתרבה ברבייה מינית. בנוסף, החוקרים מצאו ששועלי האיים נושאים הרבה יותר מוטציות פוגעניות מהקרובים שלהם, השועלים האפורים המצויים ביבשת.

את המחקר שהתפרסם בסוף אפריל הוביל ד"ר רוברט וויין (Robert K. Wayen) מאוניברסיטת קליפורניה, שהתחיל לחקור את שועלי האיים בתחילת שנות ה-90. "הם כמו הדודו" הוא טען באחד הראיונות איתו, "אין להם כל פחד מאנשים. אתה יכול פשוט לשים אותם בחיקך". אכן, השועלים שפגשתי על האיים השתובבו לידי במשך דקות ארוכות כשאני מתבוננת בהם ממרחק נגיעה.

מחסור בשונות גנטית מסכן את יכולת ההישרדות של המין, שכן כל שינוי בסביבה יפגע באופן דומה בכל הפרטים, הם כולם חסינים ופגיעים באותה צורה בדיוק לכל שינוי אפשרי שמתרחש בסביבתם. בנוסף, מחסור בשונות גנטית מתבטא פעמים רבות במוטציות הפוגעות בבריאות, מקטינות את מספר הצאצאים ומקצרות את אורך החיים. דוגמא מפורסמת יותר לבעל חיים שסובל ממחסור בשונות גנטית הוא הברדלס. חוקרים משערים שבעקבות קטסטרופה סביבתית אוכלוסיית הברדלסים עברה דרך "צוואר בקבוק" ורק מספר בודד של פרטים שרד. רמת הקרבה בין פרטים של ברדלסים היא כזאת שניתן לקחת פיסת עור מפרט אחד ולהשתיל בפרט אחר ללא חשש לדחייה של השתל. 

אז איך בכל זאת הצליחו השועלים לשרוד במקביל על כל אחד מששת האיים? החוקרים משערים שבשל היותם טורפי על החולשים על אי קטן, הם נאלצו להתמודד עם פחות אתגרים בהשוואה למינים אחרים בעלי שונות גנטית נמוכה. עוד מניחים החוקרים כי השועלים שרדו בזכות בני האדם שחיו על האיים. השערה נוספת היא שהגנים מופעלים אחרת אצל פרטים שונים ובכך נשמרת שונות כלשהי באוכלוסייה. לבסוף, הם משערים ואומרים שכל אחד מהגורמים, או שילוב כזה או אחר שלהם, מנעו את הכחדות השועלים.

לאחר שהצליחו לשרוד במשך אלפי שנים על האיים, בשנות ה-90 חלה ירידה חדה ומדאיגה במספר השועלים, בעיקר בשל פעילות ערה של בני האדם ועיטים זהובים שהגיעו לאיים וטרפו אותם. בשנת 2004 הוכרז המין כמין בסכנת הכחדה והרשויות החלו במאמצים לשימורו. בעקבות המחקר, דרך אחת שעלתה לסייע לשועלים הייתה להעביר תתי מינים מאי לאי, שכן במידה ותתי המינים יתרבו זה עם זה השונות הגנטית באוכלוסייה תגדל.

שיטת ההעברה סייעה בעבר לאוכלוסיית פומות מבודדת בפלורידה, שם התקשו הפרטים להעמיד צאצאים. החוקרים העבירו פומות מטקסס שתרמו לשונות הגנטית של האוכלוסייה ומספר הפומות בפלורידה עלה בתגובה. יחד עם זאת, ד"ר ויין מתנגד לסיוע גנטי לשועלי האיים, לפחות עד שיהיה ממצא משמעותי שמוכיח שירידה במספרם נובעת ממחסור בשונות גנטית. "אני אהסס מאוד להעביר שועלים" אמר ד"ר וויין. "כל אי הוא ייחודי מבחינה גנטית. לא הייתי רוצה להיות זה שהורס אותו".

שלא כמו בעלי חיים אחרים שנתקלים בהם בטעות בשבילים ובדרכים צדדיות, שועלי האיים מחפשים את סביבת האדם. אזור האוהלים והפיקניק הוא האזור המועדף עליהם, שכן שם הם מבלים את רוב זמנם בחיפוש אחר שאריות מזון שהשאירו המטיילים. הם לא נרתעים מלהיכנס לאוהלים או לגנוב סנדוויץ שהונח לרגע על השולחן לקראת הארוחה.

לספינה הצלחתי להגיע בזמן. הפקחית על הסיפון התעניינה בבעלי חיים שפגשתי בזמן הביקור באי. בחרתי להראות לה תמונות של זוחלים וציפורים של מינים פחות מוכרים, על מנת שתסייע לי להגדירם. היא הסתכלה בתמונות וצהלה בשמחה: "איזה יופי. בדרך כלל מראים לי רק תמונות של שועלים".   

עוד בנושא תוכלו למצוא כאן.

על אורקות, פילים ואנשים

שנים רבות צפיתי בפילים שבספארי ברמת גן ולכן מאוד התרגשתי לקראת המפגש הראשון שלי איתם בטבע. אך במפגש הראשון שלי איתם באפריקה, באתר שצופה על הקלימנג'רו, פגשתי פילים עצובים. המפגש הזה היה רחוק מאוד ממה שתיארתי לעצמי. אחרי המפגש, פגשתי פילים רבים אחרים בטבע, תחושת העצבות והדיכאון לא ליוותה אף אחד מהמפגשים האחרים. לא הצלחתי להשתחרר מתחושות המפגש הראשון והנושא מאוד הטריד אותי. בסופו של דבר, לקראת תום המסע באפריקה, ניגשתי למדריך הספארי המקומי שלנו וסיפרתי לו על תחושותיי. הוא הסתכל עלי וסיפר שהאתר הראשון בו ביקרנו איננו שמורת טבע, אלא אתר ציד והם יורים גם בפילים.

כמו בני אדם, גם פילים יכולים להיות עצובים והם לא היחידים. קו המחשבה שהוביל אותי לפילים העצובים התחיל בדיון חשוב וחם, שמתקיים בשנים האחרונות, על אחזקת אורקות בשבי בפארקי מים ברחבי העולם. עולם המים לדוגמא היא רשת פארקי מים אמריקאית המפורסמת בעיקר במופעי אורקות, יונקים ימיים המוכרים בעברית כקטלנים.

בחרתי במודע לקרוא לאורקות אורקות ולא קטלנים משתי סיבות עיקריות: האחת, למילה קטלן יש משמעות שלילית של הרג ולקיחת חיים. נכון, האורקות טורפות יונקים גדולים, דולפינים למשל, אבל גם האריה הוא טורף ואנחנו לא קוראים לו שספן. שנית, מסורתית נהוג להצמיד למילה קטלן את המילה לוויתן ('לוויתן קטלן') אך האורקות שייכות למשפחת הדולפיניים.

אם כל הנושא הזה של אורקות בפארקי מים חדש לכם, אני ממליצה לכם לראות את הסרט Blackfish. מדובר על אחד הסרטים המטלטלים והמעיקים שראיתי בשנים האחרונות. לסרט היתה השפעה משמעותית על מספר המבקרים בעולם המים ועד היום תיירים רבים מדירים רגליהם מן האתר כאות מחאה ואני ביניהם.

אחרי הסרט, הנושא שב ועלה כשבתחילת אוקטובר 2015, החליטה רשות החופים של קליפורניה לאסור על ריבוי בשבי של אורקות. האיסור יצא לאחר שעולם המים ביקש מהרשויות להכפיל את את תצוגת האורקות ב'פרויקט העולם הכחול' שעלותו הכוללת מוערכת בכ-100 מיליון דולר. עולם המים קיבל אומנם את האישור להרחבה, אך אליה וקוץ בה, שכן האישור כלל גם איסור המשך רבייה של אורקות במתחם והגבלה משמעותית על מכירה, סחר או כל העברה אחרת שלהן בין האתרים. עולם הטבע נלחם בהחלטה וטען ש"ההחלטה למנוע מבעלי חיים חברותיים אלו את הזכות הטבעית והבסיסית להתרבות היא לא הומנית".

לאחרונה, נוסף עוד דלק למדורה כשביולוגית ימית שמתמחה בחקר אורקות בטבע, אינגריד ויסר, הגיעה לביקור בעולם המים. במהלך הביקור צולמו האורקות יחד עם הפרשנות של אינגריד בנוגע להתנהגות שלהם. בסרטון, בין היתר, מתועדות האורקות כשהן שוכבות על קרקעית הברכה ומתבוננות בקיר הבטון בהתנהגות אותה היא מפרשת כהתנהגות סטריאוטיפית.

עוד אירוע שהגיע לכותרות היה של אורקה בשם מורגן שנצפתה כשהיא שוכבת במשך עשר דקות על הבטון, מחוץ לברכת התצוגה שלה, ביוני 2016. מספר חודשים קודם לכן, תועדה מורגן כשהיא חובטת את ראשה בברזלי שער מתכת שמנע ממנה מעבר לברכה גדולה יותר. מורגן נלכדה ב-2010 אל מול חופי הולנד כשהיתה בת כשנתיים, תחת אישור: 'הצלה, שיקום והשבה' שהונפק על ידי ממשלת הולנד. מאז הוחזקה מורגן בפארק מים בטנריף, ספרד, שם היא מופיעה בתצוגות ראווה בפני קהל. למרות שנראה שהחיים בשבי לא הולמים אותה, החלק באישור שכולל את המילה השבה, אינו נראה באופק.

באופן מקומם במיוחד, הפארקים דחו את הקריאות להפסקת המופעים ושחרור האורקות מכל וכל. אין ספק שחוקרת שעקבה במשך שנים אחר האורקות בטבע תדע להעריך כראוי את מצבן בשבי ושהתנהגות של החפה וחבטות חוזרות ונישנות של הראש בשער מתכת אינן עניין של מה בכך. על פארקי המים להקשיב לביקורות ולהתייחס אליהן בהתאם ולא לבטל אותם במחי יד.

     

התנהגות סטריאוטיפית של בעלי חיים בשבי היא תופעה מוכרת. מדובר בהתנהגות חזרתית שאין לה שום סיבה ניכרת לעין. התנהגות זאת, שהבסיס שלה הוא פסיכולוגי, עלולה לעיתים אף לגרום לפגיעה פיזית משמעותית. מחקרים רבים נעשו בנושא והראו שבשבי, ככל שבעל החיים גדול יותר או נבון יותר כך יש יותר סיכוי שהוא יפגין התנהגות סטריאוטיפית במשך זמן רב יותר. לכן, למרות שלא פלא שהאורקות מפגינות התנהגות שכזאת, הדבר בהחלט מאוד מטריד.

כיום, גני החיות המודרנים מודעים היטב לבעיה ומנסים להתמודד איתה; תכנון התצוגות, גודלן ולוח הזמנים היומי של בעלי החיים מתחשבים גם בצרכים הפסיכולגיים של בעלי החיים ולא רק בצרכים הפיזים שלהם. הבעיה מתעוררת כשמחזיקים בחיות מאוד גדולות, כמו פילים או אורקות. הן התצוגות של בעלי החיים הללו והן האחזקה היומיומית שלהם עולים הון. כל שינוי בתצוגה או אפילו בתזונה מצריך הזרמת כספים משמעותית. במקרה של האורקת, גם אם ההרחבה המתוכננת והיקרה של פרויקט העולם הכחול תצא לפועל ותשפר את איכות חייהן של האורקות, התנאים ככל הנראה לא יהיו מספיק טובים על מנת להצדיק את אחזקתן בשבי.

המסקנה המתבקשת היא שאין להחזיק יצורים מאוד גדולים ומאוד נבונים בשבי. האורקות הן גם גדולות וגם נבונות ולכן אי אפשר להימנע מהשוואה לפילים המוחזקים בשבי. לא מעט טעויות נעשו לאורך השנים עם פילים בשבי. ולמרבה הצער, קיימים לא מעט פילים אומללים בשבי שתנאי המחייה שלהם מקבלים ציון בלתי מספיק. יחד עם זאת, הקשר של פילים אסייתים ואדם נמשך שנים רבות, 4,000 שנים ליתר דיוק. כבר לפני 4,000 שנה, הפילים באסיה סייעו לאדם בהעברת משאות כבדים. וסביר להניח שאם הרבייה של הפילים לא היתה איטית כל כך (הריון של 22 חודשים עם צאצא אחד) הם היו עוברים תהליך ביות בדומה לחיות משק אחרות.

בניגוד לפילים, לאורקות ובני אדם אין קשר ארוך טווח שכזה. לאדם אין כלים, אין נסיון וגם אין מסקנות שהצטברו לאורך מאות שנים הנוגעות לאחזקת אורקות ועבודה עמן. התיעוד הראשון של ניסיון לעבוד עם אורקה בשבי היה בקליפורניה, זה היה רק לפני כ-50 שנה. בני האדם תפסו נקבה חולה ששחתה ליד החוף והעבירו אותה לאקווריום. יומיים אחרי ההעברה היא שחתה בפראות באקווריום, חבטה את ראשה באחת מדפנותיו ומתה. תוחלת החיים של אורקות נקבות בטבע נע בסביבות שמונים שנה. בשבי לעומת זאת, תוחלת החיים שלהן היא פחות מעשר שנים.

הסיפור של האורקות הוא עגום וכואב ומעיבה עליו עננה גדולה של יאוש. גם אם יאכפו את ההחלטה על איסור רבייה בשבי של אורקות מה יעלה בגורלן של האורקות שכבר נמצאות בשבי? איך אנחנו יכולים לשפר ולו במעט את חייהן? בניגוד לפילים שהולכים על היבשה ואפשר להוציא אותם מדי יום לטיולים מחוץ לתצוגה ולשפר משמעותית את תנאי המחייה שלהם, האורקות נמצאות במים ועולם המים שלהן מוקף בבטון.  

עדכון אחרון: בשל המבקרים הרבים שבחרו להדיר את רגלם מאתרים המחזיקים אורקות בשבי, במרץ 2016 הכריז עולם המים שהאורקות המוחזקות כרגע ברשותו יהיו האחרונות, עולם המים יפעל לביטול כל הופעות האורקות בפארקי מים שבבעלתו עד 2019 ורבייתם הופסקה לאלתר.

      

הס פן תעיר

מזג האויר בניו יורק לא ממש התחלף לכבוד האביב אבל בכל זאת הנוכחות שלו היתה בכל פינה. קל היה לזהות את חילוף העונות, גם בזכות פרחי פעמוני השלג אבל בעיקר בזכות שינוי המלתחה של תושבי העיר. בזמן שאני עדיין הייתי עטופה בשכבות בגדים ומעיל שיכול היה לשמש אותי היטב באנטרטיקה, הניו יורקרים עברו לבגדי אביב אוורירים וקלילים. החלטתי לא ללכת כנגד העדר והחלפתי מלתחה אבל עשיתי זאת בקליפורניה החמימה והנעימה.

בסן פרנסיסקו קיבלו את פני קרני שמש מלטפות שעודדו אותי לצאת לכיוון גולדן גייט פארק. שמתי פעמי לכיוון אגם סטואו (Stow Lake), אחד המקומות האהובים עלי בפארק בשל עושר המינים שניתן לראות סביבו. האגם לא אכזב ומיד בתחילת הטיול פגשתי במשפחה חביבה של ברנטות קנדיות, הידועות גם בשם אווזים קנדים. 

אחד המקומות היפים ביותר בגולדן גייט פארק, אגם סטואו

זוג ההורים הסתובב עם שני אפרוחים בלבד. נכון, מספר הצאצאים של האווזים הקנדיים יכול לנוע בין 2 ל-8, אבל רוב המשפחות הקנדיות שפגשתי מנו לפחות 4 צאצאים. מספר מטרים משם רעו בדשא עוד שתי משפחות אווזים. לאחת היה רק אפרוח אחד ולשנייה 6 אפרוחים. כל האפרוחים היו מאוד צעירים, בני פחות משבועיים, האביב זה עתה הגיע ובנוסף, ניתן לשער בקלות את גיל האפרוחים על פי גודלם וכיסוי הנוצות שלהם.  

אז איך בזמן קצר יחסית איבדו ההורים חלק מצאצאיהם? או למה יש כאלו הבדלים במספר הצאצאים? ראשית, במינים רבים של עופות, הורים מתחילים מגדלים פחות צאצאים מהורים מנוסים. זה יכול להיות בגלל שמלכתחילה היו להם פחות ביצים בקן, בגלל שהם לא הצליחו להגן על הצאצאים מפני טורפים או בגלל שהם לא הצליחו לספק לצאצאיהם את כמות המזון הנדרשת.

כמעט כולנו מכירים את השיר "קן לציפור" של ביאליק: "קן לציפור בין העצים, ובקן לה, שלוש ביצים. ובכל ביצה – הס, פן תעיר! – ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר". או את השיר "יונתן הקטן" של המשורר ישראל דושמן: "יונתן הקטן, רץ בבוקר אל הגן, הוא טיפס על העץ, אפרוחים חיפש...". שני שירי הילדות החביבים האלו טומנים בחובם סערה זואולוגית שמיטב מדריכי הטבע מתמודדים עם השלכותיה גם כיום, שכן בשני המקרים הגוזלים התחלפו באפרוחים.

בקנים שנמצאים על העצים בדרך כלל בוקעים גוזלים חסרי ישע; ההורים מטפלים בהם עד שהם יכולים להתעופף החוצה מהקן. האפרוח לעומת זאת, זמן קצר לאחר בקיעתו, צריך ללכת ולחפש מזון ולכן ביצה שבוקע ממנה אפרוח תהיה מוטלת על האדמה. כיוצא מן הכלל ניתן לציין את ברווז העצים (Aix sponsa) היפהפה ששמו מרמז על מעשיו; הוא בונה את קינו גבוה במרומי העץ. אפרוחי ברווזי העצים שבוקעים צריכים לקפוץ מן העץ לקרקע. אפרוחים אלו יכולים לקפוץ ללא פגע אף מגובה של כ-15 מטר (אתם מוזמנים לצפות בסרטון המרגש של ה-BBC שמתעד את התופעה.  

אפרוח של אווז קנדי

רוב האווזים הקנדיים לא מתרבים לפני גיל 4 וכשהם מוצאים בן זוג הם לרוב ישארו איתו כל ימי חייהם. בנוסף, האפרוח של האווזים הקנדיים בוקע מהביצה והוא עצמאי יחסית; יש לו פלומת נוצות, הוא הולך, רואה, מוצא את מזונו ואוכל וכיו"ב. לעומת זאת, הגוזל של הדרור לדוגמא, בוקע ערום, ובדומה לתינוק האנושי, הוא לחלוטין תלוי בהוריו שיאכילו אותו וידאגו לכל צרכיו. בטבע יש מספר דרגות ביניים בין אפרוחים (מסווגים בעגה המקצועית כ-precocial) וגוזלים (altricial). לדוגמא, אצל השחפים בוקע אפרוח-למחצה (semi-precocial); יש לו פלומה והוא מסוגל ללכת ולראות אבל הוא עדיין תלוי בהורים שיאכילו אותו. מצד שני, אצל האנפות בוקע גוזל-למחצה (semi- altricial) שכן הגוזל בוקע עם עיניים פתוחות. 

האווזים הקנדיים לא צריכים להתעופף ממקום למקום ולהחליף משמרות על מנת להאכיל את האפרוחים. כמעט מיד עם בקיעתם, יודעים האפרוחים ללכת ולנקר בכוחות עצמם את מזונם. ההורים צריכים לספק להם חום והגנה ולכן הם הולכים בדרך כלל בשורה, אחד ההורים מלפנים, השני במאסף והאפרוחים צועדים באמצע בינהם. בגולדן גייט פארק בין הסכנות שאורבות לאפרוחים בגולדן גייט פארק ניתן למנות חיות מחמד שמסתובבות בלי השגחה ומכוניות.

האווזים הקנדיים ידועים כהורים מגוננים שלא יהססו לתקוף יצורים הגדולים מהם בהרבה. לא פעם נושפים ההורים על עוברי אורח כאות אזהרה ואף נושכים ורומסים את מי שלדעתם מסכן את משפחתם. בשל אופיים התוקפני וקצב הרבייה המהיר שלהם הם נחשבים פעמים רבות למזיקים. בפארק, האווזים מורגלים היטב בנוכחות האנשים ומזהים אותם כמקור בלתי נדלה למזון. ככל הנראה, בשל כך כמעט ולא מתועדות תקיפות בפארק, גם לא בעונת הרבייה. האפרוחים לא מסוגלים לעוף, ולכן בערים לא נדיר לצפות במשפחת אווזים מנסה לחצות כביש סואן על מנת להגיע לכר דשא או חזרה למים. האוכלוסייה המקומית מודעת לבעיה, עוצרת ומחכה בסבלנות עד שהשיירה עוברת.

בבגדי אביב, תחת השמש החמימה ישבתי על הדשא ולצידי משפחת אווזים חביבה. האפרוחים הקטנים ניקרו באדמה בין פרחים צהובים ומדי פעם רצו לקו המים על מנת להרוות את צמאונם. כשעננה כיסתה את השמים והביאה עימה משב רוח קריר נכנסו האפרוחים תחת כנפי ההורים ומצאו לעצמם מקום חמים ומוגן. מדי פעם הציץ ראש צהוב מבעד לכנפיים הגדולות והענוגות ובחן את הסביבה. לאחר שהעננה חלפה יצאה המשפחה לשיט במימי האגם ואני חזרתי הביתה לניו יורק.

המאמר התפרסם ב"טבע הדברים"

אריות הים של סן פרנסיסקו

השמים היו כחולים-אפורים במונטריי ומי האוקיינוס נראו מהרציף כפלטת כסף נוצצת. במים התאגדה חבורה של שחפים סביב כיכר לחם שנזרקה לעברם מאחת המסעדות בנמל. עוברים ושבים התגודדו ליד המעקה וצפו בהמולה במים. לא רחוק מהשחפים צפה על המים לוטרת ים ומי שהציץ והביט מאחוריו הצליח לראות גם כלב ים שהוציא ראשו מבעד למים והתבוננן בסקרנות אל עבר השחפים.

כלב הים מביט על השחפים במונטריי

לפני שעברנו לארצות הברית התקשתי להבדיל בין כלבי הים ואריות הים. לא היו לי הרבה הזדמנויות לראות אותם ומעולם לא היה לי צורך ממשי באבחנה הזאת. אבל מאז המעבר ובזכות הביקורים התכופים לקליפורניה, שהיא מבחינתי בירת היונקים הימיים, הפכתי למומחית. מבט אחד חטוף אל עבר סנפיר או ראש מציץ מהמים ואני כבר יודעת לזהות את העומד מולי. הדרך הקלה ביותר להבחין בין המינים היא אפרכסות האוזניים שמתנססות בגאון על ראשם של אריות הים ונעדרות אצל כלבי הים.

מבין היונקים הימיים בקליפורניה, אריה ים קליפורני הוא ללא ספק המין הנצפה ביותר באזור. גם מבקרים שלא ממש מתעניינים ביצורים ימיים סביר להניח שיפגשו באריות ים פראיים באחד מאתרי התיירות המובילים בקליפורניה.

רציף 39 במרינה בסן פרנסיסקו הוא אזור שוקק חיים וצבעוני. יש בו מסעדות, מופעי רחוב, חנויות מיוחדות, ואקווריום. בנוסף, אפשר לצפות ממנו על בית הכלא אלקטרז שנמצא על אי קטן ממול המרינה. אבל עוד לפני שרואים את כל אלה, בדרך לרציף, כבר אפשר לשמוע את נביחותיהם של אריות הים.

אריות הים של רציף 39

מעט אחרי רעידת האדמה הגדולה (Loma Prieta) שפקדה את קליפורניה בשנת 1989, אריות ים התחילו לפקוד את רציף 39. בתחילה אף אחד לא ייחס משמעות גדולה לדבר. אבל ב-1990 כשהאריות השתלטו על כל חלקה טובה ברציף ומנעו מדיירי המרינה האנושיים להגיע לספינות ואף להוציא או להשיב את הספינות למקומן, נוצרה מהומה. הדיירים הממורמרים פנו והתייעצו עם המרכז להצלה ושיקום של יונקיים ימיים. לאחר מספר פגישות וישיבות בנושא המליץ המרכז, למען בטחון כולם, להניח לאריות הים לשהות במרינה ולהזיז את הספינות העוגנות ואת מסלולי הכניסה והיציאה שלהם בהתאם למיקום האריות בשטח.

מבחינת האריות, לרציף יש מספר יתרונות משמעותיים על פני האתרים הטבעיים בסביבה; ראשית, הטורפים הטבעיים שלהם, כרישים לבנים (ששורצים באזור) ולוויתנים קטלנים, לא נוהגים להיכנס למרינה. שנית, בסביבת המרינה הם יכולים למצוא שפע של מזון. ושלישית, הרציף מספק לאריות הים מקום מנוחה מוגן יותר מהחוף הסלעי. בנוסף, הוא נוח במיוחד לשינה שכן מיקומו משתנה בהתאם לתנאי הגאות והשפל. כך, אריות הים שיכולים לרבוץ מחוץ למים 8-12 שעות ברצף, לא צריכים למצוא לעצמם מקום חדש בכל פעם שמפלס המים משתנה.

בסופו של דבר, נאלצו דיירי המרינה האנושיים לפנות את מקומם לטובת אריות הים. הסירות הועברו לאתר חלופי ואריות הים השתלטו במהירות על הרציף. לא עבר זמן רב והרציף קרס בשל עודף המשקל של אריות הים הרבים שרבצו עליו (משקל ממוצע של אריה ים זכר הוא כ-300 ק"ג). במקום הרציף הציבו המקומיים רפסודות עבור אריות הים. הרפסודות הוכיחו את עצמן היטב כמקום רביצה נוח ומוגן ובנובמבר 2009 נצפה שיא של אריות ברציף, 1,701 פרטים. כיום אריות הים הם אחד ממוקדי המשיכה העיקריים ברציף 39.

אנשים רבים מתגודדים על המרינה ועל מדרגות תצפית מיוחדות שנבנו על הרציף ומתבוננים על עשרות ולעיתים מאות אריות ים ששוכבים על הרפסודות ומשתעשעים במים. אריות ים שמנסים לעלות על הרפסודה צריכים להתמודד עם אריות הים שכבר נמצאים עליה. על הרפסודה הם עסוקים בלקבוע מי ישאר ואת מי צריך לסלק. מפגשים משעשעים במיוחד מתרחשים כשאחד האריות במים מחליט לאחר מחשבה מרובה לקפוץ אל עבר רפסודה עמוסה ונוחת על גבו של אריה מנומנם ויבש. או אז מתעורר האריה בתהדמה, פוער את פיו ונוהם אל עבר הפולש. לעיתים הפולש כל כך נבהל מהתגובה שהוא מיד נופל חזרה למים והקהל מצידו מגיב בצחוק רם וסוחף.

למרות המריבות החוזרות ונישנות של אריות המים על מיקומם ברפסודה, רוב הזמן יש מספיק מקום לכולם. יתרה מכך, במרבית הפעמים בהם צפיתי באריות  הם היו צפופים על שתיים או שלוש רפסודות וניהלו מלחמות על מי יכול ומי לא יכול להצטרף לקבוצה בזמן שכל יתר הרפסודות האחרות באזור (ברציף יש כ-40 רפסודות) היו פנויות לחלוטין. לכאורה אין היגיון במריבות על משאב זמין, הרי המרחק בין הרפסודות הוא מספר מטרים בודדים ואין הבדלים משמעותיים בינהן למעט מספר האריות הרובצים על כל אחת מהן. אבל ככל שיש יותר אריות על הרפסודה כך היא יותר מבוקשת.   

אריות הים הם יצורים מאוד חברותיים והם מעדיפים לנוח בצמוד לבני מינם. פרטים שנמצאים על רפסודה לבדם הם כנראה פרטים חולים או פצועים שמעדיפים להיות לבדם או זכר גדול במיוחד שלאף אחד לא היה את האומץ לנסות ולהצטרף אליו.

את אריות הים אפשר לראות ברציף לאורך כל השנה. יחד עם זאת, בעונת הרבייה, בעיקר סביב החודשים יוני ויולי, יורד משמעותית מספר הפרטים ברציף. עובדי המרינה יורדים בדרך כלל פעם בשבוע ושוטפים את הרפסודות (בלי סבון כמובן, את המים הם שואבים מהמפרץ) כדי שהריח לא יבריח את התיירים מהאזור. בנוסף, פרטים פצועים או חולים זוכים לביקור צוות המרכז להצלת יונקים ימיים שמתגייסים לעזרתם, משגיחים ונותנים להם טיפול במידת האפשר.

חוץ מסן פרנסיסקו, אפשר לפגוש את אריות הים לאורך כביש 1. כביש זה עובר בסמוך לחופי האוקיינוס השקט. בסנטה קרוז למשל הם מתחבאים ממש מתחת לרציף של המרינה. בסן דיאגו, שממוקמת בקצה הדרומי של קליפורניה, תוכלו לצעוד לידם על החוף. רצועת חוף אטרקטיבית במיוחד לצפייה באריות ים באזור נקראת La Jolla Cove.

התחלתי את הכתבה כי רציתי לספר לכם על הלוויתנים שראיתי במונטריי. אבל לכל סיפור יש התחלה. וההתחלה, כך גיליתי תוך כדי כתיבה, היא אריות הים של סן פרנסיסקו. עוד לפני הלוויתנים יש לנו עוד לפחות שני ציוני דרך לעבור. לוטרות הים ופילי הים מצפים לנו מעבר לפינה. 

המאמר התפרסם ב״טבע הדברים״