על אורקות, פילים ואנשים

שנים רבות צפיתי בפילים שבספארי ברמת גן ולכן מאוד התרגשתי לקראת המפגש הראשון שלי איתם בטבע. אך במפגש הראשון שלי איתם באפריקה, באתר שצופה על הקלימנג'רו, פגשתי פילים עצובים. המפגש הזה היה רחוק מאוד ממה שתיארתי לעצמי. אחרי המפגש, פגשתי פילים רבים אחרים בטבע, תחושת העצבות והדיכאון לא ליוותה אף אחד מהמפגשים האחרים. לא הצלחתי להשתחרר מתחושות המפגש הראשון והנושא מאוד הטריד אותי. בסופו של דבר, לקראת תום המסע באפריקה, ניגשתי למדריך הספארי המקומי שלנו וסיפרתי לו על תחושותיי. הוא הסתכל עלי וסיפר שהאתר הראשון בו ביקרנו איננו שמורת טבע, אלא אתר ציד והם יורים גם בפילים.

כמו בני אדם, גם פילים יכולים להיות עצובים והם לא היחידים. קו המחשבה שהוביל אותי לפילים העצובים התחיל בדיון חשוב וחם, שמתקיים בשנים האחרונות, על אחזקת אורקות בשבי בפארקי מים ברחבי העולם. עולם המים לדוגמא היא רשת פארקי מים אמריקאית המפורסמת בעיקר במופעי אורקות, יונקים ימיים המוכרים בעברית כקטלנים.

בחרתי במודע לקרוא לאורקות אורקות ולא קטלנים משתי סיבות עיקריות: האחת, למילה קטלן יש משמעות שלילית של הרג ולקיחת חיים. נכון, האורקות טורפות יונקים גדולים, דולפינים למשל, אבל גם האריה הוא טורף ואנחנו לא קוראים לו שספן. שנית, מסורתית נהוג להצמיד למילה קטלן את המילה לוויתן ('לוויתן קטלן') אך האורקות שייכות למשפחת הדולפיניים.

אם כל הנושא הזה של אורקות בפארקי מים חדש לכם, אני ממליצה לכם לראות את הסרט Blackfish. מדובר על אחד הסרטים המטלטלים והמעיקים שראיתי בשנים האחרונות. לסרט היתה השפעה משמעותית על מספר המבקרים בעולם המים ועד היום תיירים רבים מדירים רגליהם מן האתר כאות מחאה ואני ביניהם.

אחרי הסרט, הנושא שב ועלה כשבתחילת אוקטובר 2015, החליטה רשות החופים של קליפורניה לאסור על ריבוי בשבי של אורקות. האיסור יצא לאחר שעולם המים ביקש מהרשויות להכפיל את את תצוגת האורקות ב'פרויקט העולם הכחול' שעלותו הכוללת מוערכת בכ-100 מיליון דולר. עולם המים קיבל אומנם את האישור להרחבה, אך אליה וקוץ בה, שכן האישור כלל גם איסור המשך רבייה של אורקות במתחם והגבלה משמעותית על מכירה, סחר או כל העברה אחרת שלהן בין האתרים. עולם הטבע נלחם בהחלטה וטען ש"ההחלטה למנוע מבעלי חיים חברותיים אלו את הזכות הטבעית והבסיסית להתרבות היא לא הומנית".

לאחרונה, נוסף עוד דלק למדורה כשביולוגית ימית שמתמחה בחקר אורקות בטבע, אינגריד ויסר, הגיעה לביקור בעולם המים. במהלך הביקור צולמו האורקות יחד עם הפרשנות של אינגריד בנוגע להתנהגות שלהם. בסרטון, בין היתר, מתועדות האורקות כשהן שוכבות על קרקעית הברכה ומתבוננות בקיר הבטון בהתנהגות אותה היא מפרשת כהתנהגות סטריאוטיפית.

עוד אירוע שהגיע לכותרות היה של אורקה בשם מורגן שנצפתה כשהיא שוכבת במשך עשר דקות על הבטון, מחוץ לברכת התצוגה שלה, ביוני 2016. מספר חודשים קודם לכן, תועדה מורגן כשהיא חובטת את ראשה בברזלי שער מתכת שמנע ממנה מעבר לברכה גדולה יותר. מורגן נלכדה ב-2010 אל מול חופי הולנד כשהיתה בת כשנתיים, תחת אישור: 'הצלה, שיקום והשבה' שהונפק על ידי ממשלת הולנד. מאז הוחזקה מורגן בפארק מים בטנריף, ספרד, שם היא מופיעה בתצוגות ראווה בפני קהל. למרות שנראה שהחיים בשבי לא הולמים אותה, החלק באישור שכולל את המילה השבה, אינו נראה באופק.

באופן מקומם במיוחד, הפארקים דחו את הקריאות להפסקת המופעים ושחרור האורקות מכל וכל. אין ספק שחוקרת שעקבה במשך שנים אחר האורקות בטבע תדע להעריך כראוי את מצבן בשבי ושהתנהגות של החפה וחבטות חוזרות ונישנות של הראש בשער מתכת אינן עניין של מה בכך. על פארקי המים להקשיב לביקורות ולהתייחס אליהן בהתאם ולא לבטל אותם במחי יד.

     

התנהגות סטריאוטיפית של בעלי חיים בשבי היא תופעה מוכרת. מדובר בהתנהגות חזרתית שאין לה שום סיבה ניכרת לעין. התנהגות זאת, שהבסיס שלה הוא פסיכולוגי, עלולה לעיתים אף לגרום לפגיעה פיזית משמעותית. מחקרים רבים נעשו בנושא והראו שבשבי, ככל שבעל החיים גדול יותר או נבון יותר כך יש יותר סיכוי שהוא יפגין התנהגות סטריאוטיפית במשך זמן רב יותר. לכן, למרות שלא פלא שהאורקות מפגינות התנהגות שכזאת, הדבר בהחלט מאוד מטריד.

כיום, גני החיות המודרנים מודעים היטב לבעיה ומנסים להתמודד איתה; תכנון התצוגות, גודלן ולוח הזמנים היומי של בעלי החיים מתחשבים גם בצרכים הפסיכולגיים של בעלי החיים ולא רק בצרכים הפיזים שלהם. הבעיה מתעוררת כשמחזיקים בחיות מאוד גדולות, כמו פילים או אורקות. הן התצוגות של בעלי החיים הללו והן האחזקה היומיומית שלהם עולים הון. כל שינוי בתצוגה או אפילו בתזונה מצריך הזרמת כספים משמעותית. במקרה של האורקת, גם אם ההרחבה המתוכננת והיקרה של פרויקט העולם הכחול תצא לפועל ותשפר את איכות חייהן של האורקות, התנאים ככל הנראה לא יהיו מספיק טובים על מנת להצדיק את אחזקתן בשבי.

המסקנה המתבקשת היא שאין להחזיק יצורים מאוד גדולים ומאוד נבונים בשבי. האורקות הן גם גדולות וגם נבונות ולכן אי אפשר להימנע מהשוואה לפילים המוחזקים בשבי. לא מעט טעויות נעשו לאורך השנים עם פילים בשבי. ולמרבה הצער, קיימים לא מעט פילים אומללים בשבי שתנאי המחייה שלהם מקבלים ציון בלתי מספיק. יחד עם זאת, הקשר של פילים אסייתים ואדם נמשך שנים רבות, 4,000 שנים ליתר דיוק. כבר לפני 4,000 שנה, הפילים באסיה סייעו לאדם בהעברת משאות כבדים. וסביר להניח שאם הרבייה של הפילים לא היתה איטית כל כך (הריון של 22 חודשים עם צאצא אחד) הם היו עוברים תהליך ביות בדומה לחיות משק אחרות.

בניגוד לפילים, לאורקות ובני אדם אין קשר ארוך טווח שכזה. לאדם אין כלים, אין נסיון וגם אין מסקנות שהצטברו לאורך מאות שנים הנוגעות לאחזקת אורקות ועבודה עמן. התיעוד הראשון של ניסיון לעבוד עם אורקה בשבי היה בקליפורניה, זה היה רק לפני כ-50 שנה. בני האדם תפסו נקבה חולה ששחתה ליד החוף והעבירו אותה לאקווריום. יומיים אחרי ההעברה היא שחתה בפראות באקווריום, חבטה את ראשה באחת מדפנותיו ומתה. תוחלת החיים של אורקות נקבות בטבע נע בסביבות שמונים שנה. בשבי לעומת זאת, תוחלת החיים שלהן היא פחות מעשר שנים.

הסיפור של האורקות הוא עגום וכואב ומעיבה עליו עננה גדולה של יאוש. גם אם יאכפו את ההחלטה על איסור רבייה בשבי של אורקות מה יעלה בגורלן של האורקות שכבר נמצאות בשבי? איך אנחנו יכולים לשפר ולו במעט את חייהן? בניגוד לפילים שהולכים על היבשה ואפשר להוציא אותם מדי יום לטיולים מחוץ לתצוגה ולשפר משמעותית את תנאי המחייה שלהם, האורקות נמצאות במים ועולם המים שלהן מוקף בבטון.  

עדכון אחרון: בשל המבקרים הרבים שבחרו להדיר את רגלם מאתרים המחזיקים אורקות בשבי, במרץ 2016 הכריז עולם המים שהאורקות המוחזקות כרגע ברשותו יהיו האחרונות, עולם המים יפעל לביטול כל הופעות האורקות בפארקי מים שבבעלתו עד 2019 ורבייתם הופסקה לאלתר.