איך לקבל כרטיסים לואסל, הפסל הגדול עם המדרגות בהאדסון יארדס

ביום שישי ה-15 במרץ, 2019, נפתח בקול תרועה הפסל הסביבתי בשכונה היוקרתית החדשה הכי חמה במנהטן; האדסון יארדס. עלות ההקמה של השכונה החדשה הממוקמת בצד המערבי של מנהטן (רחוב 34 ושדרה 11) מוערך בכ-25 מיליארד דולר, זהו אחד מהפרוייקטים היקרים ביותר בעולם. 

לב ליבו של האדסון יארדס הוא הואסל - Vessel שעלותו מוערכת בכ-150 מליון דולר. הואסל הוא מבנה ציבורי מצופה נחושת שתוכנן על ידי מעצב בריטי בשם תומאס האטרוויק. המבנה דמוי כוורת, מוקף בגינות פרחים ומתנשא לגובה של כ-45 מטר. הוא עשוי מ-16 קומות, 154 גרמי מדרגות, 80 מרפסות ו-2,500 מדרגות. ביקור במבנה מזכיר ביקור באחת היצירות של 'מאוריץ קורנילס אשר' שמתארות מבנים פנטסטיים של גרמי מדרגות הנראים כעולים ויורדים בעת ובעונה אחת. הואסל נגיש גם לאנשים עם מוגבליות, תוכלו למצוא שם מעלית שעוברת בין המפלסים.

הואסל פתוח מדי יום בין השעות עשר בבוקר ותשע בערב, יכול להכיל 1,000 מבקרים בכל רגע נתון ובשל כך, למרות שמדובר במבנה ציבורי, יש צורך בכרטיסים על מנת לבקר במבנה. הכרטיסים הם חינם וניתן להשיגם באחת משתי דרכים. הראשונה, היא גם היעילה ביותר, היא לשריין כרטיסים מראש. כל יום בשמונה בבוקר הם משחררים כרטיסים לביקור באותו היום ועד שבועיים אחריו. תוכלו לשריין את המקום שלכם באתר הזה, הוא גם האתר הרשמי של ההאדסון יארדס: www.hudsonyardsnewyork.com/discover/vessel האופציה השנייה שלכם היא להגיע לאתר ולעמוד בתור לכרטיסים שמחולקים למעוניינים מול הואסל. כל יום הם מחלקים 5,000 כרטיסים בשיטת כל הקודם זוכה. בשלושת הפעמים שביקרתי במקום בשבוע הפתיחה (במהלך אמצע השבוע) זמן ההמתנה בתור לקבלת הכרטיסים לא עלה על 10 דקות. בסוף השבוע, בשעה שלוש אחר הצהריים כבר לא נותרו כרטיסים.

View this post on Instagram

A post shared by New York Live with Mickey (@mickmicknyc) on Mar 15, 2019 at 6:01pm PDT

מול הואסל נמצא הקניון של האדסון יארדס בו תוכלו למצוא שלל פעילויות, מותגי יוקרה, מסעדות, גלריות ועמדות תצפית. אחד מהאטרקציות בקניון הוא טרקלין בשם 'עדן' (3DEN) שממוקם בקומה הרביעית. בטרקלין חלון תצפית גדול לואסל, כורסאות ופינות ישיבה, נדנדות, חדר יוגה, ווי פיי חופשי, עמדות הטענה, חדרי ישיבות, מקלחות, סבונים מפנקים ושתייה. זה מקום שאנשים עוצרים בעיקר להתרעננות ולפגישות עבודה. התשלום מתבצע לפי כמות הזמן שביליתם במקום. כדי להיכנס לטרקלין יש להוריד את האפליקציה שלהם. לאפליקציה קוראים 3DEN ואתם תקבלו 30 דקות חינם בטרקלין אם תוסיפו את הקוד המיוחד שלי 3DENMICK באפליקציה. 
למידע על תצוגות ואירועים נוספים בעיר אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק או לעקוב אחרי באינסטגרם.

View this post on Instagram

A post shared by New York Live with Mickey (@mickmicknyc) on Mar 21, 2019 at 4:52am PDT

חוגגים הודיה

ההכנות וההתרגשות הכללית בעיר לקראת חג ההאלווין היו כאין וכאפס למה שהתרחש בה לאחר מכן; גזעי העצים ברחובות עוטרו במנורות צבעוניות, כדורי חג אדומים ענקיים הוצבו במזרקה שבשדרה השישית, עץ אשוח גדול מימדים הוצב אחר כבוד ברוקפלר סנטר ומולו התמקמה שיירת המלאכים המסורתית. זירת ההחלקה ברוקפלר נפתחה לשמחתם הרבה של המבקרים ומול כל אלה, חנות הכולבו סאקס בשדרה החמישית החלה להקרין מופע אור-קולי על חזית הבניין שלה. יחד עם זאת, את מירב ההתרגשות בעיר סיפק המצעד השנתי של מייסיס לכבוד חג ההודיה.

בין שלל מסורות חג ההודיה, קיבלו בלוני המצעד של מייסיס מקום דומה לזה של פשטידת הדלעת ורוטב החמוציות. השנה חגג המצעד השנתי של מייסיס את יום הולדתו התשעים. 16 בלונים של דמויות מסדרות מצוירות, 27 בלונים של קישוטי חג, 26 עגלות מהודרות, 16 תזמורות צועדות, 1,100 מעודדים ורקדניות ולמעלה מ-1,000 ליצנים במרכז העיר. את המצעד הצבעוני הזה חתם סנטה קלאוס שישב במזחלת עמוסת מתנות ורתומה לאיילים מעופפים.

המצעד מתחיל כל שנה בתשע בבוקר והמהדרין יגיעו כבר בשש בשביל לתפוס מקומות בשורה הראשונה. למרות שהמצעד נפרס לאורך ארבעה קילומטרים, מי שלא ישכים לקום יתקשה למצוא נקודות תצפית טובות. בכל זאת מדובר במצעד הכי נצפה בעיר, למעלה משלושה מיליון וחצי איש מתייצבים לראותו צועד ברחובות ניו יורק ועוד 50 מיליון איש צופים בו מהבית בשידור חי.

שנה שעברה הייתה זאת הפעם הראשונה בה צפיתי במצעד מרחובות העיר. הגעתי לכיכר קולומבוס בסביבות שמונה בבוקר ומצאתי לעצמי מיקום מעולה לתיעוד האירוע, השמש, הבניינים, הקהל כולם היו בכיוון הנכון. אבל שעה אחרי שהמצעד התחיל כבר לא יכולתי לזוז, לא הצלחתי להרים את הידיים כדי לצלם ובקושי הצלחתי לנשום, מצאתי את עצמי נמחצת בין עשרות רבות של אנשים. דקות רבות עברו עד שהצלחתי לפלס דרכי החוצה, זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה והשנה התלבטתי אם לנסות שוב.

בנוסף, חברים בעיר טענו שיש התראות על פיגועים ושכדאי להימנע מלצאת לאזור המצעד. אכן, לראשונה חסמה משטרת ניו יורק לחלוטין את כל תנועת כלי הרכב באזור המצעד. היא גם הציבה למעלה מ-80 משאיות עמוסות בחול כמחסומים ופרסה כ-3,000 שוטרים חמושים ומלווים בכלבי הרחה, מומחים באיתור חומרי נפץ, לאורך המסלול.

מבחינתי משטרת ניו יורק הוכיחה את עצמה כל כך הרבה פעמים, שלא היה לי ספק שגם האירוע הזה יסתיים בשלום. אז יום לפני המצעד יצאתי למחקר מקדים של זוויות צילום וסימנתי לי רחבה גדולה בפינת רחוב 51 והשישית. הגעתי לשם בשעה שמונה וחצי בבוקר, חוץ מהשורות הראשונות וכמה ספסלים כל האזור היה פנוי לחלוטין. לקראת השעה תשע הרחבה התמלאה, אבל למעט מספר ראשים וטלפונים שמדי פעם חסמו לי את זווית הראייה, כל האירוע היה קליל למדי ואוורירי.

יש בי דואליות רגשית ומצפונית לגבי המצעדים בעיר בכלל והמצעד של מייסיס בפרט. הרי כל המופע הראוותני הזה הוא מסחרי לחלוטין, עולה לא מעט כסף ויש לו גם מחיר סביבתי לא מבוטל. למרות שהליום הוא היסוד הכי נפוץ ביקום, בכדור הארץ יש "משבר הליום" חמור והיסוד הבלתי מתחדש הזה עלול להיגמר בדור הנוכחי.

אף שהליום מתקשר בראש ובראשונה עם ניפוח בלונים ושינוי משעשע של הקול, הוא מהווה רכיב חשוב בתחומים של תהודה מגנטית גרעינית ופעילויות טכנולוגיות אחרות, בעיקר בזכות היותו יציב, בלתי פעיל ו"חוסר הנכונות" שלו לעבור ריאקציה עם כימיקליים אחרים. אף על פי כן, יותר מ-8,500 מטרים מעוקבים של הליום סופקו השנה למייסיס על ידי לינדה צפון אמריקה בע"מ, החברה ששמרה על ריחופו של המצעד במשך 22 השנים האחרונות. עיתון פורבס העריך שלמעלה מ-30,000 דולר הושקעו בניפוח בלוני המצעד.

מצד שני, המצעד מקרב לבבות. אנשים מתרבויות שונות ובגילאים שונים, מהגרים, ילידים ותיירים כאחד, עומדים זה לצד זה ונהנים יחדיו מהמצעד. אין להמעיט בערך הדבר, במיוחד לאור תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב, ההפגנות היומיות בשדרה החמישית ואווירת ההסתה הכללית במדינה. אחרי כל התפרצויות הזעם משני צדי המתרס, האווירה החגיגית והמאחדת של המצעד, זאת שמציבה אנשים עם דעות שונות בהרמוניה זה לצד זה, אינה דבר של מה בכך.  

האלווין בניו יורק

אי אפשר ללכת בעיר בלי לחוש באווירת החג. בני משפחת הדלועיים מככבים בכל פינה, בעיקר הדלעת אשר, יחד עם השלכת, צובעת את העיר בכתום. החנויות החלו להציב סלסלות מעוטרות בפרצופים מפחידים לאיסוף ממתקים בחלונות הראווה כבר לפני מספר שבועות והקונדטריות מוכרות מאפים בדמות שדים ומפלצות כמיטב מסורת החג. הרחובות מקושטים במכשפות, קורי עכביש, עטלפים ובובות מדממות. ובימים האחרונים מצטבר תור בכניסה לחנויות התחפושות שהולך ומתארך ככל שמתקרבים ל-31 באוקטובר, ליל כל הקדושים.

ליל כל הקדושים, הידוע גם בשם האלווין, הפך להיות אחד החגים החביבים עלי ביותר כאן בעיר ולא בכדי יצרתי סביבו מסורת משלי. קודם כל הוא מגיע יחד עם השלכת ומי לא אוהב שלכת? אז כל שנה אני יוצאת בעקבות השלכת לפני החג ואני מנצלת את הנסיעה לבחירת דלעת משובחת באחת החוות באזור.

אחרי שקונים דלעת רצוי גם לגלף אותה, דבר שהתגלה כחוויה מאתגרת, אומנותית ומקרבת לבבות. השנה הצלחתי לגייס את חבריי הישראלים בעיר לערב יצירת ג'ק-או-לנטרן, גילוף פרצוף מפחיד בדלעת והצבת נר מאיר בתוכה. מבחינה פיזית, סחיבת הדלעות לאירוע היה החלק המתיש ביותר. מבחינה נפשית, ניקוי הדלעת בחן את מידת הסבלנות של המשתתפים. לאחר כשלוש שעות, כל המשתתפים יצאו בשלום מהמפגש, למרות הסכינים הרבים שהיו מעורבים באירוע, ועם דלעת מגולפת שלא הייתה מביישת גם חוגגים ותיקים. 

הדלעות המגולפות מקשטות את חלון הבית עד שמגיע אירוע השטת דלעות בסנטרל פארק; מגיעים עם הדלעת למקום המפגש בסנטרל פארק ותורמים את הדלעת למארגנים, שבתורם מציבים אותה על רפסודה. בסופו של דבר, עם רדת החשיכה, הם משיטים את כל הדלועים בשיירה מוארת באגם. זה פתרון הרבה יותר יצירתי לטעמי מלזרוק את הדלעת הנרקבת על חלון הבית לפח.

עוד מסורת חביבה היא לעבור בין הבתים, במיוחד באזור המזרחי של סנטרל פארק, שמשקיעים ומקשטים לקראת החג. מכשפות תקועות על עץ, שלדים, בובות חסרות ראש, עכבישים ענקיים, עטלפים ושלשלאות ברזל מכסים כל חלקה טובה. בערב החג, הבתים הללו חביבים במיוחד על הילדים שיוצאים לציד ממתקים במסורת הידועה של "תעלול או ממתק".

בעלי הכלבים בעיר חוגגים את האלווין שבוע לפני המועד הרשמי וכל גינת כלבים בעיר שמכבדת את עצמה מארגנת תחרות תחפושות כלבים. בפארק תומפקינס יש אפילו מצעד שנתי של כלבים מחופשים. הכלבים בניו יורק רגילים בתלבושות, שכן במזג האוויר החורפי רובם יוצאים להליכות עם מעילים ומגפיים. בנוסף, הרבה מהכלבים בעיר מטיילים בעגלות שלכבוד האלווין הופכות לכרכרות מלכותיות או אמבטיות מלאות בבועות סבון, ולכן רובם לא מוטרדים מהתחפושות שלהם. הם מתרוצצים בגן הכלבים כמנהגם מדי יום והדבר יוצר סיטואציות מצחיקות של כרישים שרודפים אחרי נקנקייה או, בהתאמה מוחלטת עם הבחירות הנוכחיות בארה"ב, בולדוג אנגלי שמחופש לדונלנד טראמפ שמציק לגולדן רטריבר שמחופשת להילרי קלינטון.

כל הבנייה של אווירת החג וההכנות מגיעות לשיא ב-31 באוקטובר, או אז יוצאים כל השדים במצעד מרהיב של שלדים, זומבים ומפלצות על השדרה השישית לכיוון בניין האמפייר סטייט. למצעד יכול להצטרף כל מי שהצטייד בתחפושת, אבל גולת הכותרת שלו היא אנשי המקצוע, השחקנים ומפעילי הבובות, שמפעילים שלדים ענקיים ודלעות שצועדים בראש המצעד.

ראשיתו של המצעד היה ב-1974, באותה שנה מפעיל בובות ויוצר מסכות בשם ראלף לי החל במסורת כשהלך עם ילדים מהשכונה מדלת לדלת. אחרי שנתיים הצטרף למסורת תאטרון ניו יורק ופופלאריות האירוע גדלה עד שמצעד הלואין בווילג' קיבל חיים משל עצמו והפך להיות אחת מחגיגות התחפושות הגדולות בעולם. השנה צעדו במצעד 60,000 משתתפים בפני קהל של כשני מליון צופים.

שנה שעברה השגתי תעודת עיתונאי וסיקרתי את המצעד מבפנים. הגעתי כארבע שעות לפני תחילת המצעד וצפיתי בשחקנים מתאפרים, מתלבשים ומרכיבים את השלדים לקראת המצעד. הגעתי בתחפושת סימלית של וויקינג וכשהמצעד התחיל פסעתי לאורכו לרוחבו בחיפוש אחר התחפושות והסצנות המעניינות ביותר לצילום. את המסע הצילומי שלי קטעו חבורה של זומבים שהחליטה להתנפל עלי ולגרור אותי ללב המצעד. 

זה אחד החגים הכי עוצמתיים שיצא לי לחגוג בחיי. השילוב של החשיכה והתחפושות יוצר אינטימיות בלתי רגילה בין אנשים זרים. אני מחבבת כל אירוע שמצליח להפתיע ולרגש אותי וליל כל הקדושים מצליח לעשות זאת שנה אחרי שנה. 

חמישה טיפים למטיילים בניו יורק

אחרי כמעט שלוש שנים של מגורים בעיר ואין ספור מבקרים שמבקשים המלצות החלטתי לרכז את מיטב הטיפים שלי כאן בבלוג. אני מקווה שהמידע יעזור לכם להפיק את המירב מביקורכם בעיר. כמובן שזהו רק קצה קצהו של המזלג, אז אתם מוזמנים להמשיך ולשאול ואני אשמח לעזור כמיטב יכולתי. 

1.       מתי להגיע?

העיר משנה את פניה בכל אחת מעונות השנה. בחורף היא נצבעת בלבן ומתמלאת בקישוטים לקראת השנה החדשה וחג המולד, באביב פריחת הדובדבן והמגנוליה מכסים אותה בוורוד, בקיץ הכל ירוק יש בנות ים וגחליליות שמאירות את הלילה ובסתיו חגיגה של שלכת, דלועיים ותחפושות.

בחורף קפוא, הטמפרטורה יכולה להגיע למינוס 20 מעלות צלזיוס ומדי פעם מגיעה סערת שלגים. אם אתם מבקרים בחורף, מגפיים אטומות למים ומעיל איכותי ומבודד הם ציוד הכרחי. לתשומת לבכם, גשם הוא מחזה נפוץ כאן לאורך כל השנה, גם באוגוסט היו סערות גשמים. בקיץ חם ולח, באוגוסט האחרון הטמפרטורות הגיעו ל-35 מעלות צלזיוס והלחות ל80%-. לקראת החגים מספר המבקרים בעיר עולה משמעותית ואז כל כך צפוף כאן שלפעמים לוקח יותר זמן לחצות את המדרכה מאשר את הכביש. 

2.       מה אוכלים?

מסע קולינרי בעיר הוא בגדר חובה גם אם אתם לא נמנים על מיטיבי הלסת. העיר הזאת פתחה את עיני למטעמים מתרבויות שונות ואני שמחה לשתף כאן כמה מהמסעדות והמנות החביבות עלי ביותר. מבחינת טיפים נהוג להשאיר בין 15-20 אחוז, אפשר ואף רצוי להשאיר טיפ באשראי, את גובה הטיפ ממלאים אחרי ששילמתם את החשבון.

Shake Shack – אז בראש הרשימה מאכל אמריקאי כמובן, ההמבורגר. בניו יורק שפע מסעדות שמציעות המבורגרים בכל הגדלים, הצבעים ועם כל תוספת שעולה בדעתכם, אך יש רק מקום אחד שמתעלה בהרבה מעל כולם, שייק שק. סניפי הרשת צצים כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי העיר. כמעט בכולם, למעט אלו שנמצאים בטרמינל של JFK והסניף בצפון מזרח העיר, אתם יכולים לצפות לתור של כעשרים דקות. התור הוא ארוך אבל לפחות לא תצרכו להילחם על מקומכם עם מרפקים ותוכלו לגלוש בסלולרי בנחת בזמן ההמתנה. מנה מומלצת: Shack Burger. משקה: שייק מאצ'ה (לא זמין לרכישה באופן קבוע). אם אתם צמחוניים אז Shroom Burger וחולי צליאק יכולים לקבל מנה מיוחדת ללא גלוטן. מחיר: $

Chote Nawab – מסעדה הודית במעוז הודו במנהטן, Murray Hill, או כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותה: Curry Hill. המסעדה עלולה להיות עמוסה ולכן רצוי להזמין מקום מראש. מנה מומלצת: Chicken Tikka Masala עם אורז לבן ונאן. אותה המנה בדיוק זמינה גם לצמחוניים. משקה: מנגו לאסי. מחיר? $$

Dim Sum Go Go – צ'איינה טאון היא לא המקום הכי סימפטי בניו יורק אבל בהחלט שווה להגיע לשם בשביל האוכל. בדים דים תוכלו למצוא שפע של דים סאם עם מילואים שונים. כל מנה מורכבת משלושה עד שישה 'דימים' קטנים. מנה מומלצת היא של דים סאם ממולא במרק (זהירות, זה שורף). יש גם מבחר מנות לצמחוניים. משקה: תה, מוגש חופשי בזמן הארוחה. מחיר: $

Pure Thai Cookhouse – אוכל תאילנדי אותנטי ויוצא מגדר הרגיל במידטאון. המסעדה פצפונת וזמן ההמתנה עומד בדרך כלל על כ-45 דקות, אי אפשר להזמין מקום מראש. המנות הם מודולריות כך שכל אחד יכול פחות או יותר להרכיב לעצמו מנה מתאימה. מנה מומלצת: Wok Cashew Nut Chicken. משקה: Thai Iced Tea. מחיר? $

Alice’s Tea Cup – למסעדה יש שלושה סניפים והיא ידועה בעיקר בזכות מגוון התה הבלתי נגמר שלה, העיצוב הפייתי והפרנץ' טוסט שנמכר רק בסופי שבוע. זמן המתנה של כשעה בסופי שבוע, אלא אם אתם מגיעים לפני עשר בבוקר. קבוצה של שישה אנשים ומעלה יכולה להזמין מקומות מראש. מנה מומלצת: פרנץ' טוסט. משקה: התה של אליס. מחיר? $$

Ippudo – היפנית הכי טובה בעיר שתקבל את פניכם בצעקות יפניות מחרישות אוזניים. זמן המתנה של כשעה לארוחת ערב, אי אפשר להזמין מקום מראש. אם אתם ממהרים אתם יכולים להזמין את ה-Buns המעולים שלהם מהבר בכניסה. בשביל הראמן המפורסם תאלצו להמתין לשולחן. מנה מומלצת: ראמן מודרני בתוספת ביצה. משקה: סאקה. מחיר? $$

3.       איך לחסוך זמן וכסף על כניסות אתרים?

להרבה אתרים בעיר אפשר להיכנס בחינם או לבחור את גובה התשלום. מבחינת תשלום, במטרופוליטן ובמוזיאון הטבע למשל, אתם יכולים לשלם כרצונכם, למרות שהתשלום המומלץ שמתנוסס על השלטים הוא 25 דולר לאדם. במוזיאון הטבע תצטרכו לעמוד בתור ולדבר עם אחד הנציגים כדי לקנות כרטיס מוזל שכזה. אם אתם מעוניינים בכניסה לתצוגות מיוחדות תאלצו לשלם מחיר מלא, אבל תוכלו לדלג על התור ולגשת הישר למכונות המכירה. במידה ואתם מגיעים שעה לפני סגירת המוזיאון, תוכלו להיכנס בחינם ולחסוך לעצמכם את התור. גם למטרופוליטן וגם למוזיאון הטבע יש כניסות צדדיות, קטנות יותר, שיכולות לחסוך לכם המון זמן של המתנה. למוזיאון לאומנות מודרנית תוכלו להיכנס חינם בימי שישי בין השעות 16:00-20:00, אבל צפו זמן המתנה ארוך וצפיפות שמעיבה על האווירה במוזיאון.

לגנים הבוטניים בברוקלין יש כניסה חינם בימי שלישי (כל היום) ושבת (בין השעות 10:00-12:00, לא כולל ימי פסטיבל). לגן החיות ולגנים הבוטניים בברונקס, שם פרח לאחרונה לוף ענק, תוכלו להיכנס בחינם בימי רביעי (הכניסה לא כוללת תצוגות מיוחדות). שימו לב, למרות שזה מאוד מפתה להגיע לגן החיות בימי רביעי אני ממליצה בחום להימנע מימים אלו בחודשים החמימים, אז זמן ההמתנה בקופות ארוך במיוחד והגן עמוס באנשים. בחורף לעומת זאת, רוב התצוגות בגן החיות סגורות ומחיר הכניסה לגן יורד בהתאם.

4.       יש כרטיסים מוזלים להצגות?

ההצגות כאן הן תענוג צרוף ובניגוד לדעה הרווחת אפשר לראות אותן במחירים סבירים. כמעט לכל הצגה יש הגרלה או כרטיסים שנמכרים באותו היום בקופות לשורה הראשונה ולמרפסות. הגרלות מתבצעות אונליין או מול התאטרון, או גם וגם, תלוי בהצגה. בשביל כרטיסים מוזלים צריך להגיע לתאטרון שעה או חצי שעה (תלוי בפופולריות של ההצגה ובעונת הביקור שלכם) לפני פתיחת הקופות. 
קישורים להצגות נבחרות עם הגרלות אונליין: המילטון (10 דולר), מלך האריות (30 דולר), אלאדין (30 דולר), קאטס (40 דולר). לוויקד וספר המורמונים, יש הגרלה אונליין (35 ו-50 דולר בהתאמה) אבל יהיה לכם יותר סיכוי לזכות בהגרלה מול הקופות וגם תחסכו לעצמכם כמה דולרים. ניתן להרשם להגרלה מול התאטרון שעתיים וחצי לפני תחילת ההופעה ושמות הזוכים מוכרזים שעתיים לפני תחילת ההצגה. במידה ואתם זוכים תוכלו לקנות כרטיסים במזומן ובהצגת תעודה מזהה. עבור מטילדה למשל, אתם יכולים להגיע לפני פתיחת הקופות ולקנות כרטיסים ב-32 דולר. לשייקספיר בפארק מחלקים כרטיסים חינם מחוץ לתאטרון שבסנטרל פארק, רצוי להגיע כשעתיים לפני תחילת חלוקת הכרטיסים.
המילטון היא הדוגמה הקיצונית ביותר להגרלות. עד לפני מספר חודשים, היו מגיעים מדי יום מאות אנשים להגרלה של המילטון ברחוב 46. ים האנשים שניסה לזכות בכרטיסים מוזלים להצגה חסם את התנועה כליל (כפי שאפשר לראות בתמונה למטה) וכך עברה ההגרלה מהרחוב לאינטרנט. ביום בו נפתחה ההגרלה של המילטון אונליין, נרשמו אליה למעלה מ-50 אלף איש שגרמו לקריסת האתר. אם ברצונכם להצליח להשיג כרטיסים מוזלים אני ממליצה להימנע מלהשקיע משאבים בהמילטון, תבחרו לעצמכם הצגות אחרות. בכל הצגה אחרת הסיכויים שלכם לזכות יהיו הרבה יותר ממשיים.   

5.       מה לקינוח?

 Spot Dessert Bar– מסעדת קינוחים יפנים שמגישה קינוחים יוצאים מן הכלל וגם מאוד מעניינים מבחינה ויזואלית. עכשיו יצא שם קינוח חדש בצורת פוקדור, בהשראת היסטריית הפוקימונים, אבל תוכלו למצוא שם גם את הקינוח המסורתי בצורת עציץ. מנה מומלצת: Lava Cake. משקה: Bubble Tea. מחיר? $

 Magnolia Bakery– קונדיטוריה עם מספר סניפים שפזורים ברחבי העיר. בחלק מהמקומות יש מקום לשבת אבל ברוב הסניפים מדובר בעמידה בלבד. בדרך כלל יש המתנה של 10-15 דקות. הקינוח המומלץ שם הוא ללא ספק הבננה פודינג. שימו לב שבשעות מאוחרות ובימי חג לפעמים נגמר מלאי הפודינג. מחיר? $   

     

לא על הלוף לבדו

החום לא מרפה. סנטרל פארק מצליח לשמור על צבעו הירוק רק בזכות העובדה שבכל כמה ימים מגיעה לכאן סערת גשמים. אחרת, אין ספק בליבי, הכל כאן היה הופך למדבר. השמש מכה ושורפת ותחנות הסבוויי כבר מזמן הפכו לתנורים. ההליכה ברחוב נסבלת רק בזכות חנויות ממוזגות שמקררות אותי לרגע והגלידות שנמכרות פה בכל פינה. למרות שבשעות החמות אני בדרך כלל ספונה ליד המזגן, מצאתי עצמי בצהרי יום שישי, עומדת בברונקס כשהשמש קופחת מעליי, ומלפני עשרות רבות של אנשים.  

יום קודם לכן, התעדכנתי בחדשות, שבגנים הבוטניים של ניו יורק בברונקס התחילה פריחת לוף ענק ושהשיא יהיה ביום למחרת. חדשות מרגשות שכאלה כבר הרבה זמן שלא שמעתי. לא רק שהלוף פורח, הוא פורח כאן, ממש ליד הבית. בניגוד לפריחת הדובדבן שאפשר לראות בעיר בכל עונת אביב, מקורו של הלוף הענק הוא במערב סומטרה והפעם הקודמת בה הוא נראה פורח בגנים הבוטניים בניו יורק היתה לפני יותר מ-70 שנה, ב-1939. 

פריחת הלוף הענק, המוכר לרבים כפרח הגוויה או פרח הגופה, בדרך כלל זוכה לליווי תקשורתי צמוד שכולל שידור חי מהשטח לאורך כל תקופת הפריחה. מתברר שפריחת הלוף היא המקבילה הצמחית של הפנדה, אנשים מתלהבים ממנה ומגיעים ממרחקים לראותה. יכול להיות ששמו המדעי, Amorphophallus titanium, תורם למהומה, שכן פרושו המילולי הוא: פין מזדקר (phallus), ענק (titan) ומעוות (amorphos). 

למרות ההסברים המלומדים שלי על פריחת הלוף ונסיונות השכנוע שלי שמדובר בהזדמנות חד פעמית לחזות במחזה נדיר ליד הבית, רוב חבריי בעיר נותרו אדישים. בזמן אמת, כששלחתי להם צילומים של התור האינסופי, הם היו המומים לגלות שיש בעולם אנשים (כמוני) שמוכנים לעזוב הכל, להגיע לברונקס ולעמוד בתור תחת השמש היוקדת כדי לראות את הפריחה. או, כמו שכתבה לי אחת החברות: "אני לא מאמינה שאנשים עומדים בתור כדי לראות פרח". חסכתי ממנה את העובדה ששנה קודם לכן כמעט טסתי לראות אותו פורח בגנים הבוטניים של דנוור, שם אנשים עמדו חמש שעות בתור כדי לחזות בפלא.

לא בכדי לוף פורח הופך מיד לסלברטאי, מדובר באחד האשבולים (בניגוד לדעה הרווחת לא מדובר בפרח בודד) הגדולים והנדירים ביותר בעולם. תפרחתו המפוארת של הלוף מתנשאת עד לגובה של כשני מטרים ובבסיסה פקעת שמשקלה יכול להגיע ליותר מ-100 קילוגרם. מחוץ לבית גידולו הטבעי תועדו רק 157 פריחות שלו בין השנים 1889 ו-2008.

ברשות האדם, הצמח דורש טיפוח מסור וצמוד של כעשר שנים לפני שהוא פורח לראשונה. שיא הפריחה נמשך פחות מיומיים והוא מלווה בסירחון עז, "ניחוח" של גופה נרקבת. ריח הצחנה מושך אליו מאביקים שונים, בעיקר חיפושיות וזבובים. בין הכימיקליים שמרכיבים את ריחו העז של הלוף ניתן למצוא: אינדול (ריח צואת אדם), חומצה איסוואלרית (ריח רגליים מיוזעות) וטרימתילאמין (ריח דגים רקובים).

בזמן הפריחה, טמפרטורת קצה השזרה (הציר המרכזי בתפרחת) מתקרבת לטמפרטורת הגוף האנושי ובכך מסתייעת הפצת הריח. דרושה הרבה אנרגיה כדי לחמם את השזרה וזאת אחת הסיבות לכך שהפריחה היא קצרת מועד ושיש מרווחים ארוכים כל כך בין פריחה לפריחה. הצבע האדום של התפרחת, "טמרפטורת גוף" השזרה והכימיקליים המופרשים, תורמים כולם לאשליה שהתפרחת עשוייה מגופה נרקבת.

אחרי עמידה של כשעה בתור, זכיתי סופסוף להיכנס לחממה. את הלוף הפורח ראיתי מיד כשעברתי את דלת הכניסה. הוא עמד בתוך ברכת מים, על אי במרחק של כמטר או שניים מהמבקרים הרבים שבאו לראותו. לצידו עמדו שני לופים ענקיים צעירים יותר שלא דמו לו כלל ולא משכו תשומת לב מיוחדת מצד המבקרים. הלוף הפורח זכה בכל התהילה.

הקהל האנושי התגודד קרוב ככל האפשר לשפת הבריכה, גם כדי לנסות ולהריח את התופעה, אבל בעיקר כדי להצטלם עם הלוף הפורח בכל דרך אפשרית. המטפלת של הלוף הביטה בו מהצד בגאווה. היא הראתה לנו תמונות של פנים התפרחת והתפארה בסירחון שהוא מפיץ: "יש לו ריח של מכרסם מת, כשעומדים קרוב אליו אי אפשר לפספס". למרבה האכזבה, לא הצלחנו להריח את ריח הגופה המובטח. למעשה, המחסור בצחנה ברחבי החממה היה נושא השיחה העיקרי סביבי. 

סדרן ששמע את המבקרים מתרעמים על הריח הנקי באזור הלוף כיוון אותם לצידו השני של האולם: "אם תלכו לכיוון היציאה, ליד הדלת, יש מוקד חזק של ריח. שם תרגישו אותו", הוא הבטיח. הייתי קצת חשדנית, רוב הסדרנים במתחם ניסו לזרז את המבקרים ולהוציא אותם החוצה במהירות האפשרית כדי לקדם את התור הארוך שהזדחל בחוץ.

האנשים שעמדו בתור מחוץ לחממה לא היו היחידים. במקביל לפריחת הלוף בניו יורק הוא פרח גם בגנים הבוטניים בוושינגטון. למרבה ההפתעה, לאורך השנה תועדו שבע פריחות שלו בארה"ב בלבד. כיוון שהלוף פורח לעיתים כל כך נדירות, המחקר עליו עדיין בחיתולים. אבל יש מספר הסברים לשפע הפריחה השנתי. ההשערה הנפוצה ביותר היא שהפרטים השונים הם קרובי משפחה (בני דודים) שהועברו בין הגנים הבוטניים ולכן הם מסונכרנים בפריחה. השערה נוספת היא שבשל הפופולריות הרבה של הלוף הענק, הרבה גנים בוטניים מחזיקים בו ולכן יש יותר פריחות.

התדירות הגבוהה בה פרח הלוף שנה גרם לתופעה הנדירה הזאת להראות נפוצה למדי. אך אל נא תטעו, אם יוצא לכם להיות ליד גן בוטני שמציג לוף ענק פורח לכו לראותו, לעולם אי אפשר לדעת מתי הזדמנות שכזאת תקרה שוב בדרככם.

אני נשארתי עוד רגעים ארוכים עם הלוף. הוא פורח לזמן כל כך קצר ואני רק רציתי להיות במחיצתו ולחזות בפלא הנדיר שפורח פעם בעשר שנים ומפיץ ריח רע שמושך יותר אנשים ממאביקים. עם לכלוכית בעיניים נפרדתי מהלוף ופניתי לכיוון היציאה. ליד הדלת, ריח מוזר הקיף אותי, ניחוח של גופה מתה חדר לאפי ושימח את לבבי.   

   

סתיו בניו יורק

קצת קשה לחשוב עכשיו על שלכת כי כל כך חם בחוץ. הליכה קצרה לסנטרל פארק ואני הופכת לשלולית. ובפארק הכל ירוק, מאוד ירוק. לאחרונה ניו יורק מתהדרת במזג אויר טרופי, חם ולח פה, ומדי פעם מגיע הגשם בסערה. למרות החום הכבד הפארק עמוס באנשים. רובם המוחלט ציידי פוקימונים שמבקרים בכל פינה נסתרת בפארק על מנת לתפוס את הפוקימון הנכסף. הרוכלים באזור מנצלים את מזג האויר החם וגובים מחיר כפול על משקאות קרים. ואני חושבת על הסתיו שיגיע בקרוב, יקרר את האוויר ויעשיר את חיינו בצבע.

עונות השנה המתחלפות הן אחת החוויות המענגות ביותר במעבר לארה"ב. הקיץ ירוק, הסתיו מביא צבעי שלכת חמימים, החורף צובע הכל בלבן ובאביב שולט הצבע הורוד. מאז שעברנו אנחנו מקפידים לצאת מהעיר בכל סתיו כדי לראות את השלכת בשיאה. צריך להיות קצת ספונטנים בנושא שכן בכל שנה משתנה מועד שיא השלכת. יחד עם זאת, קל לעקוב אחר התפשטות השלכת באמצעות אתרי אינטרנט שונים ולתפוס אותה בשיא תפארתה. באופן כללי האמריקאים מאוד מסודרים בכל הקשור לעונות השנה. גם באביב אפשר לעקוב אחר מועדי הפריחה השונים של העצים בפארק ובגנים הבוטניים (יש מעקב אחר כל עץ) ולתכנן את הביקור בהתאם לעדכונים על שיא הפריחה.

אחרי שלל נסיונות יצרנו לעצמנו את מסלול השלכת האופטימלי שעובר בהדסון וואלי (Hudson Valley), הר דוב (Bear Mountain) ודרך שבעת האגמים (Seven Lakes Drive). בין כל אלה אנחנו תמיד עוצרים גם בחוות שונות על הדרך שבהן מגדלים דלועים לקראת חג ההלואין. אחת החוות החביבות עלי היא חוות מוסקוט (Muscoot Farm), שנמצאת במרחק של שעה נסיעה מהעיר. לפני שנתיים מצאתי את המקום בטעות ומאז הוא מסומן בכוכב על מפת השלכת שלנו. בתור בת קיבוץ לשעבר (קיבוץ אפיקים לתוהים מבינכם) גדלתי מוקפת בחיות משק. הביקור בחווה, הריח של החציר, הפרות, הכבשים והסוסים הרועים באחו מיד מעלים בי זכרונות מתוקים של ילדות ובית.

מאחורי החווה יש שביל שמוביל לאגם קטן. השביל כולו מכוסה בעלים צבעוניים שנשרו מהעצים. למרות יופיו הרב, השביל לאגם ריק מאדם. אוושת עלי השלכת, שירת הציפורים וריח הסתיו מנעימים את ההליכה בשביל ומשלימים היטב את המראה החמים והמזמין שנפרס לנגד העיניים. בביקור האחרון שלנו בחווה, לפני קצת פחות משנה, פגשנו גם בשני איילים. רץ שהגיע מהכיוון הנגדי הבהיל אותם והם נסו לקראתנו בדילוגים גבוהים ואציליים. לעולם אזכור את הרגע בו הם עברו לצידי במרחק נגיעה. 

במדינת ניו יורק, איילים לבני זנב (Odocoileus virginianus), הם מראה נפוץ למדיי מחוץ לעיר. מטרת הדילוגים המרשימים היא תקשורת עם הטורפים. כשמגיעים זאבים לדוגמא, האיילים החלשים ינוסו על נפשם ואילו הפרטים החזקים יותר ינתרו בקפיצות גבוהות שמסמלות את כושרם ויכולתם לברוח ולהגן על עצמם. בכך הם מאותתים לטורפים שאין להם טעם במרדף אחריהם. זאת, בדומה לילד המהיר בכיתה, שבמשחקי תופסת מקניט את התופס במקום לברוח. מצד שני, באפריקה למשל, כשברדלס (היונק היבשתי המהיר ביותר בעולם) יוצא למרדף, לצבאים אין זמן לאותת לו כמה הם חזקים או כשירים. במקרה כזה כולם דוהרים ממנו מהר והרחק ככל האפשר.

המפגש עם האיילים היה מרגש ועצוב כאחד, העציבה אותי המחשבה שמנגנון התקשורת הזה, של דילוגים גבוהים, היה הופך אותם למטרה נוחה וקלה לו היה מדובר בצייד. בניגוד לטורפים טבעיים שנמנעים ממפגש עם טרף גדול, כשיר ואימתני, שעלול אף לפצוע אותם במהלך המרדף, לאורך ההיסטוריה, בני האדם הקפידו לבחור בפרט הגדול והמרשים ביותר ושמו אותו למטרה. יחד עם זאת, באזור בו ביקרנו לא היו סימנים לציידים. גורלם של האיילים נראה מבטיח, הסכנה הגדולה ביותר שלהם באזור היא מרכבים שדוהרים על הכביש המהיר שנמצא בסמוך לאגם.

הדרך לאגם שליד החווה רצופה בעצי מייפל. עלי המייפל הם כל כך צבעוניים שלעיתים אני מתפתה להכין איתם מעגל מושלם של צבע, המורכב מגוונים שונים של ירוק, צהוב, כתום, אדום ומה שבינהם. האוויר הקר לאורך הדרך תמיד מעודד אותי לחזור לחווה ולהפשיר שם בעזרת משקאות חמים מבית הקפה המקומי. משם, אחרי הפוגה ראויה, מומלץ להמשיך להר דוב.

בהר דוב יש שני מקומות ראויים לציון. אחד זה הגשר בכניסה לפארק ממנו אפשר להביט על העמק. אין חנייה על הגשר, אבל אחרי שעוברים אותו יש מקומות עצירה לצד הדרך מהם אפשר להגיע בקלות יחסית לגשר. השני זאת נקודת תצפית מההר שנקראת האף של אנתוני (Anthony’s Nose). המסלול לתצפית עולה בין העצים והוא מדהים ביופיו, 360 מעלות של נוף עוצר נשימה. מלמעלה רואים את כתמי השלכת השונים בעמק ונשרים (Cathartes aura) שדואים בגובה העיניים. 

הדרך חזרה למטה מהפיסגה היא הרבה יותר קלה ומהירה. אחרי כל ההתרגשות והמסע למעלה עצירה בדיינר הינה מתבקשת ובאזור של הר דוב יש מספר דיינרים חביבים שאפשר לשבת בהם לאכול. המלצה אישית שלי היא דיינר בשם Barnstormer Barbeque, שיושב על גדות אחד האגמים באזור. מהדיינר אנחנו חוזרים לכיוון העיר דרך שבעת האגמים. ואנחנו מקפידים להגיע לשם בזמן לשקיעה. אם יוצא לכם להיות באזור אל תפספסו את הנסיעה הזאת, היא מרהיבה ביופיה כל השנה ונוף הסתיו מתעלה ביופיו על העונות האחרות. השתקפות השלכת באגמים יחד עם צבעי השקיעה החמימים הם מראה בלתי נשכח שאני חוזרת אליו כל שנה.

החום של הקיץ החזיר אותי לימים קרירים יותר. ימים בהם מסע אחד בעקבות השלכת נגע בזכרונות של בית, עורר רגשות של אושר, תמיהה ועצב והיה חגיגה לחושים. אוגוסט עוד לא הגיע, אבל אני כבר חולמת בצבעים של סתיו. 

   

ניו יורק בלבן

אחרי פתיחה חורפית חמימה במיוחד, שנה אחרי סופת השלגים ג'ונו, סופסוף השלג הגיע והוא הגיע בסערה. פתיתי שלג ראשונים התרפקו על חלון ביתנו בערב יום שישי ולמחרת בבוקר התעוררנו לעיר מכורבלת בשמיכת שלג לבנה. בחסות הסערה, פתיתי השלג התחברו יחדיו באוויר ויצרו עננות לבנות שריקדו בחלון והיפנטו את החתול. הוא עקב אחריהם מתעופפים בצידה השני של הזגוגית ומדי פעם זינק לעברם בפראות. בטלפון הסלולרי התקבלה הודעת אזהרת מזג אוויר וראש העיר ביקש מהתושבים לא לצאת מהבית. אנחנו, כמו כל ניו יורקר שמכבד את עצמו, הקשבנו לאזהרות ויצאנו לרחובות העיר שמחים וטובי לב. 

בחוץ ירד השלג בכמויות והרוח נשאה אותו לכל הכיוונים, 360 מעלות של שלג. בדרך כלל רחובות ניו יורק מטונפים, אבל באותו היום הטבע חזר לשלוט בעיר והיא התכסתה בלבן. המדרגות האדומות, המוניות הצהובות, ותחנות הסבווי הירוקות את כולן כיסה השלג. מפלסות השלג לא הצליחו לעמוד בעומס ורגע אחרי שהן פינו שכבה לבנה, נחתה אחת אחרת וכיסתה את הכביש. שכבות השלג הרבות מחקו את המחסומים התרבותיים בין כבישים ומדרכות ויצרו דרכים חדשות בעיר. 

לקחתי את המשפחה שבאה לביקור וביחד יצאנו לסיבוב בעיר. בחוץ היה פחות מקפיא משחשבנו אבל הרוח הכתה בעוצמה. הראות היתה נמוכה ופתיתי השלג שהרוח החדירה לעיניים היו מכאיבים במיוחד. כבר ביציאה מהבית, תוך כדי הליכה בעיניים עצומות, פגשנו במונית ששקעה ונתקעה בשלג. מיד שינסנו מותניים ויחד עם עוברי אורח נוספים דחפנו החוצה מתוך ערמת השלג.

המונית המשיכה בדרכה ואנחנו פנינו לכיוון טיימס סקוור. המקום מאוד תיירותי ובדרך כלל אני נמנעת מלהגיע לשם, אבל הפעם לא עמדתי בפיתוי. טיימס סקוור הוא מקור בלתי נדלה להפתעות וגם הפעם הוא לא אכזב, שכן כבר ליד הדגל האלקטרוני, פגשנו בגולש סקי שגנב את ההצגה. הוא החליק על השלג בין עשרות אנשים, שעצרו את מלחמות כדורי השלג שלהם, והביטו בו בתדהמה.

זה היה שיא שקשה מאוד להתעלות עליו, אז המשכנו לכיוון בראיינט פארק. המזרקה היתה קפואה כהרגלה בימים קרים במיוחד. החורף היא הצליחה להפשיר ולקפוא מספר פעמים ולהפתיע אותנו בכל פעם מחדש ביצירת הקרח האחרונה שלה. בזמן הסערה, עשרות עובדי עירייה סבבו סביב המזרקה בנסיונות נואשים לפנות את השלג. גם גרגרי המלח הרבים שפוזרו בשבילים ובמדרגות לא עמדו בעומס ונקברו תחת כמויות השלג הרבות שירדו מהשמים. 

האריות מול הספרייה שממוקמת בצידו השני של הפארק התכסו בלבן ועובדי הספרייה היו עסוקים בחסימת המדרגות לעוברים ושבים, שכן כל נסיונות פינוי השלג מהן העלו חרס. זה היה גם סימן בשבילנו לעשות הערכה מחודשת של המצב; על שכבת המגן של המצלמה הצטבר שלג רב ומים החלו לחלחל לתוך הבגדים שלבשנו. ירדנו בתחנת הסבווי הקרובה לניעור קל של השלג ושמנו פעמינו לכיוון הבית. הרוח בדרך חזרה לא היתה חברותית במיוחד והשלג הרב סימא את עיננו. למרבה המזל, רוב המכוניות כבר ירדו מהכבישים ורק רכבי חרום עברו לידנו מפעם לפעם.

אחרי הפסקה התחממות קצרה בבית והפקת לקחים, מוכנים היטב לסערה ובחסות הידיעה שבצהריים נאסרה כליל נסיעת רכבים בכביש, יצאנו שוב והפעם לכיוון סנטרל פארק. העיר הצבעונית והרועשת הפכה ללבנה ושקטה. כמו ביום כיפור, אנשים ירדו מהמדרכות וצעדו על לכבישים הריקים. אומנם לא היו רוכבי אופניים אבל את מקומם תפסו מספר גולשי סקי שהחליקו באלגנטיות במורד הכביש לכיוון הפארק. 

בשיא הסערה הגענו לסנטרל פארק והפארק היה עמוס באנשים. השלג והרוח שהכו בעיר בעוצמה רבה לא הרתיעו את תושבי העיר. ילדים, כלבים ומבוגרים כולם הגיעו לבלות בשלג. הפארק הפך לאתר סקי מבוקש; מזחלות ואנשי שלג כבשו כל גבעה לבנה. גרם המדרגות שמוביל ל'בית חסדה' הפך לאתר מועדף להחלקות עד שהגיעו הרשויות וסילקו את הגולשים מהאתר. הסנאים שבדרך כלל שולטים בפארק נעלמו בין ענפי העצים ולהקת דרורים אחת מצאה לעצמה מחסה מאחורי קרטון אותו הרוח הצמידה לגדר

כשהגענו לגשר הקשת על האגם הקפוא, הרוח היתה כבר חזקה במיוחד, היא סימנה לנו את הדרך הביתה. כל הדרכים נעלמו כליל מהעין; השלג הכבד שירד והרוח יצרו מסך לבן שהסתיר את הנוף והקשה מאוד על נראות. אנחנו שקענו בהררי השלג שהצטברו בשבילים ובכבישים. למזלנו, את סנטרל פארק אני כבר מכירה היטב ומצאנו את דרכנו החוצה במהרה. ביציאה מהפארק נראה היה שסוף העולם הגיע, העיר היתה שקטה שלא כהרגלה ושוממה כמעט לחלוטין, מאות האנשים שהלכו איתנו קודם בפארק נעלמו לחלוטין. 

לבית הגענו קפואים אך מרוצים. כשירד הליל והסערה נחלשה יצאנו לסיבוב אחרון בעיר. המראה היה מרהיב ביופיו וערמות השלג הענקיות היו בלתי נתפסות. מאוחר יותר גיליתי שבסערה פולסו מרחובות העיר 7.25 מליון טון שלג, כמות שלג שיכולה למלא את בניין האמפייר סטייט 24 פעמים.

העיר מיומנת היטב במלחמתה בשלג ויום לאחר הסערה נותרו רק שרידים (בעיקר בדמות מכוניות קבורות היטב בשלג) שהזכירו את שהיה. יומיים אחרי כבר אי אפשר היה לדעת שהיתה כאן סערה, אני נותרתי עם זכרונות ועם התובנה המשמחת ששלג שמקפיא את רחובות ניו יורק מצליח גם להמיס את לבבות התושבים.