יום שישי, 30 באוקטובר 2015

גם לפרוקי רגליים יש אישיות

התבוננות בפרוקי הרגליים בחצר בבנימינה העלתה אצלנו לא פעם את התהייה לגבי ההבדלים האישיותיים בין פרטים השייכים לאותו המין. הרי בחצר פגשנו חגבים שברחו ברגע שהדלת נפתחה וכאלו שנשארו במקומם גם כשכרענו על הקרקע והבטנו בהם דרך עדשת המצלמה. פגשנו במושיות שעלו על האצבע המושטת לעברם וכאלו שהתעופפו מהמקום במהרה. המחשבה שלבעלי החיים יש אישיות הייתה בעבר בלתי מתקבלת על הדעת. כיום יותר ויותר מחקרים מדעיים מתייחסים לאישיות בבעלי החיים בכלל ובפרוקי רגליים בפרט.



זאת עובדה ידועה שבנמלים ודבורים חלוקת העבודה במושבה מתבססת על פי גיל או מאפיינים מורפולוגיים של הפרטים; אצל דבורת הדבש (Apis) פועלות בנות מתחת לעשרה ימים יטפלו בצאצאים, פועלות בנות למעלה מעשרה ימים יעסקו בבניית חלות ואיחסון מזון ופועלות מעל גיל של עשרים ימים יצאו מחוץ לכוורת ויאספו מזון. אצל נמלת הקציר (Messor) נמלים-חיילות ששומרות ומגנות על המושבה יכולות להיות בעלות גוף גדול פי שניים מנמלים-פועלות שמנקות ואוספות מזון. למרות זאת, עד לאחרונה כמעט ולא היו עדויות בנוגע להשפעת האישיות בפרוקי רגליים על תפקודם החברתי.

חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג בראשותו של יונתן פרואיט (Jonathan Pruitt) תיארו את השפעת האישיות של עכבישים סוציאליים על תפקוד החברה. העכבישים הנחקרים היו צמירנים מהמין האסייתי Stegodyphus sarasinorum ומהמין האפריקאי Stegodyphus dumicola ועכבישים חברתיים מהמין Anelosimus studiosus. בדומה לדבורים ונמלים עכבישים אלו מנהלים חיים מושבתיים בהם מתקיימת חלוקת תפקידים בין הפרטים. בשונה מדבורים ונמלים, בני האדם למדו על אופי חלוקת התפקידים לא על פי מראה חיצוני (כיוון שכל חברי המושבה דומים זה לזה) אלא על פי מבנה האישיות שלהם. 


אישיות מוגדרת כהבדלים התנהגותיים בין פרטים שנשארים קבועים לאורך זמן והקשר. החוקרים בדקו את רמות ה"אומץ" של העכבישים במבחן פשוט למדי; מניחים עכביש בודד במרכז ריבוע, נותנים לו דקה להתאקלם ואז נושפים עליו שני סילוני אוויר מהירים המדמים את משק כנפי הציפור. העכבישים מגיבים לזרם האוויר בהתכווצות וחוסר תזוזה לפרק זמן מסוים. משך הזמן בו העכבישים נותרו ללא תנועה קבע את רמות האומץ שלהם; עכבישים שהחלו לנוע תוך פרק זמן קצר הוגדרו כ"אמיצים" יותר מפרטים "ביישניים" שנותרו חסרי תזוזה לאורך זמן ממושך. 


בנוסף, החוקרים ערכו לעכבישים "מבחני אגרסיביות". המבחן נערך בתנאים דומים למבחן האומץ אך הפעם בחנו את תגובת העכבישים לנגיעה עדינה באמצעות קצה כהה של מחט עץ. העכבישים קיבלו "ציון אגרסיביות" על פי תגובתם: (0) התכווצות במקום (1) בריחה מהגירוי (2) התרחקות מהגירוי (3) הישענות קדימה ללא תנועה (4) חוסר תגובה (5) איום על ידי הרמה של הרגליים הקדמיות. ערכים גבוהים יותר העידו על דרגות אגרסיביות גבוהות יותר. 


זה מכבר היה ידוע שבמושבות של המין Anelosimus studiosus יש נקבות אגרסיביות ונקבות כנועות ולכולן יש את היכולת להתרבות. אך בעבר לא היה ידוע תפקידן של הנקבות הכנועות במושבה; הן לא טוו קורים, תפסו טרף או הגנו על המושבה. ההנחה היתה שהן טפילות חברתיות. 
ביסוס נוסף להבדלים האישיותיים בין העכבישות ניתן היה לראות כשהניחו זוג מהן בקופסא למשך הלילה. בבוקר, אם העכבישות יצרו יחד קורים אז הן נחשבו לכנועות ואם כל אחת מהן התבססה בפינה אחרת של הקופסא אז לפחות אחת מהן נחשבה לאגרסיבית (מבחן נוסף עם עכבישה כנועה אחרת קבע מי מהשתיים היא האגרסיבית).

החוקרים בנו מושבות שונות על פי מבחני האישיות הללו וגילו שבטבע סיכויי השרידות של מושבות המורכבות הן מפרטים אגרסיביים והן מפרטים כנועים גדולים משמעותית משל מושבות המורכבות רק מפרטים אגרסיביים או רק מפרטים כנועים. ולמרות שבמבחן הקופסא דוחות העכבישות האגרסיביות את הפרטים הכנועים, במושבה הטבעית הן חולקות בשלווה יחדיו את אותה הרשת. המסקנה היתה, שבניגוד להנחה הראשונית שסיווגה אותן כטפילות חברתיות, לעכבישות הכנועות יש תפקיד משמעותי; הפרטים הכנועיים מבלים את מרבית זמנם כ"שמרבישים" (על משקל שמרטפים); העכבישות שומרות על הביצים ומאכילות את הצאצאים ואילו הפרטים האגרסיביים מקדישים את רוב זמנם לבניית רשתות, תפיסת טרף והגנה על המושבה. 

עבור העכבישות, ה"קריירה" בה הן עסקו נמצאה כמתאימה להן ביותר. בניסויים נוספים שנערכו התגלה שהעכבישות האגרסיביות טובות יותר בהרחקת פולשים מהמושבה, בבניית קורים שמחזיקים את הטרף פרק זמן ממושך יותר, ובהכנעת הטרף. מנגד, כשנתנו לעכבישות להגן על מספר ביצים גדול במיוחד, הכנועות שמרו בהצלחה על מספר צאצאים הגדול פי שתיים ממספר הצאצאים אותו הצליחו לגדל האגרסיביות. החוקרים גילו שהעכבישות הכנועות הן אמהות טובות יותר שכן, בניגוד לעכבישות האגרסיביות, הן נמנעות מאכילת הצאצאים. 


אם בעבר החוקרים התמקדו במאפיינים חזותיים להבנת הביולוגיה של היצורים החיים, היום יודעים לתת את הדעת גם למבנה האישיות. המדע שאוהב לבנות מודלים, לחקור שוב ושוב את אותם היצורים, מרים בימים אלו את הראש, מביט סביב וקובע: כל מקרה לגופו, אין מין אחד מעיד על האחר ואין הפרט מעיד על רעהו אפילו אם חולקים הם מופע זהה.


לקריאה נוספת:
Grinsted L, Pruitt JN, Settepani V, Bilde T (2013). Individual personalities shape task differentiation in a social spider. Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences.

Wright CM, Holbrook CT, Pruitt JN (2014). Animal personality aligns task specialization and task proficiency in a spider society. Proceedings of the National Academy of Sciences.

Ed Yong (2014) Social spiders pick the best careers for their personalities. Not Exactly Rocket Science.
 

המאמר התפרסם ב"טבע הדברים" 


יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

על אורקות, פילים ואנשים

שנים רבות צפיתי בפילים שבספארי ברמת גן ולכן מאוד התרגשתי לקראת המפגש הראשון שלי איתם בטבע. אך במפגש הראשון שלי איתם באפריקה, באתר שצופה על הקלימנג'רו, פגשתי פילים עצובים. המפגש הזה היה רחוק מאוד ממה שתיארתי לעצמי. אחרי המפגש, פגשתי פילים רבים אחרים בטבע, תחושת העצבות והדיכאון לא ליוותה אף אחד מהמפגשים האחרים. לא הצלחתי להשתחרר מתחושות המפגש הראשון והנושא מאוד הטריד אותי. בסופו של דבר, לקראת תום המסע באפריקה, ניגשתי למדריך הספארי המקומי שלנו וסיפרתי לו על תחושותיי. הוא הסתכל עלי וסיפר שהאתר הראשון בו ביקרנו איננו שמורת טבע, אלא אתר ציד והם יורים גם בפילים.


כמו בני אדם, גם פילים יכולים להיות עצובים והם לא היחידים. קו המחשבה שהוביל אותי לפילים העצובים התחיל בדיון חשוב וחם, שמתקיים בשנים האחרונות, על אחזקת אורקות בשבי בפארקי מים ברחבי העולם. עולם המים לדוגמא היא רשת פארקי מים אמריקאית המפורסמת בעיקר במופעי אורקות, יונקים ימיים המוכרים בעברית כקטלנים.

בחרתי במודע לקרוא לאורקות אורקות ולא קטלנים משתי סיבות עיקריות: האחת, למילה קטלן יש משמעות שלילית של הרג ולקיחת חיים. נכון, האורקות טורפות יונקים גדולים, דולפינים למשל, אבל גם האריה הוא טורף ואנחנו לא קוראים לו שספן. שנית, מסורתית נהוג להצמיד למילה קטלן את המילה לוויתן ('לוויתן קטלן') אך האורקות שייכות למשפחת הדולפיניים.

אם כל הנושא הזה של אורקות בפארקי מים חדש לכם, אני ממליצה לכם לראות את הסרט Blackfish. מדובר על אחד הסרטים המטלטלים והמעיקים שראיתי בשנים האחרונות. לסרט היתה השפעה משמעותית על מספר המבקרים בעולם המים ועד היום תיירים רבים מדירים רגליהם מן האתר כאות מחאה ואני ביניהם.

אחרי הסרט, הנושא שב ועלה כשבתחילת אוקטובר 2015, החליטה רשות החופים של קליפורניה לאסור על ריבוי בשבי של אורקות. האיסור יצא לאחר שעולם המים ביקש מהרשויות להכפיל את את תצוגת האורקות ב'פרויקט העולם הכחול' שעלותו הכוללת מוערכת בכ-100 מיליון דולר. עולם המים קיבל אומנם את האישור להרחבה, אך אליה וקוץ בה, שכן האישור כלל גם איסור המשך רבייה של אורקות במתחם והגבלה משמעותית על מכירה, סחר או כל העברה אחרת שלהן בין האתרים. עולם הטבע נלחם בהחלטה וטען ש"ההחלטה למנוע מבעלי חיים חברותיים אלו את הזכות הטבעית והבסיסית להתרבות היא לא הומנית".

לאחרונה, נוסף עוד דלק למדורה כשביולוגית ימית שמתמחה בחקר אורקות בטבע, אינגריד ויסר, הגיעה לביקור בעולם המים. במהלך הביקור צולמו האורקות יחד עם הפרשנות של אינגריד בנוגע להתנהגות שלהם. בסרטון, בין היתר, מתועדות האורקות כשהן שוכבות על קרקעית הברכה ומתבוננות בקיר הבטון בהתנהגות אותה היא מפרשת כהתנהגות סטריאוטיפית.

עוד אירוע שהגיע לכותרות היה של אורקה בשם מורגן שנצפתה כשהיא שוכבת במשך עשר דקות על הבטון, מחוץ לברכת התצוגה שלה, ביוני 2016. מספר חודשים קודם לכן, תועדה מורגן כשהיא חובטת את ראשה בברזלי שער מתכת שמנע ממנה מעבר לברכה גדולה יותר. מורגן נלכדה ב-2010 אל מול חופי הולנד כשהיתה בת כשנתיים, תחת אישור: 'הצלה, שיקום והשבה' שהונפק על ידי ממשלת הולנד. מאז הוחזקה מורגן בפארק מים בטנריף, ספרד, שם היא מופיעה בתצוגות ראווה בפני קהל. למרות שנראה שהחיים בשבי לא הולמים אותה, החלק באישור שכולל את המילה השבה, אינו נראה באופק.

באופן מקומם במיוחד, הפארקים דחו את הקריאות להפסקת המופעים ושחרור האורקות מכל וכל. אין ספק שחוקרת שעקבה במשך שנים אחר האורקות בטבע תדע להעריך כראוי את מצבן בשבי ושהתנהגות של החפה וחבטות חוזרות ונישנות של הראש בשער מתכת אינן עניין של מה בכך. על פארקי המים להקשיב לביקורות ולהתייחס אליהן בהתאם ולא לבטל אותם במחי יד.
     

התנהגות סטריאוטיפית של בעלי חיים בשבי היא תופעה מוכרת. מדובר בהתנהגות חזרתית שאין לה שום סיבה ניכרת לעין. התנהגות זאת, שהבסיס שלה הוא פסיכולוגי, עלולה לעיתים אף לגרום לפגיעה פיזית משמעותית. מחקרים רבים נעשו בנושא והראו שבשבי, ככל שבעל החיים גדול יותר או נבון יותר כך יש יותר סיכוי שהוא יפגין התנהגות סטריאוטיפית במשך זמן רב יותר. לכן, למרות שלא פלא שהאורקות מפגינות התנהגות שכזאת, הדבר בהחלט מאוד מטריד.

כיום, גני החיות המודרנים מודעים היטב לבעיה ומנסים להתמודד איתה; תכנון התצוגות, גודלן ולוח הזמנים היומי של בעלי החיים מתחשבים גם בצרכים הפסיכולגיים של בעלי החיים ולא רק בצרכים הפיזים שלהם. הבעיה מתעוררת כשמחזיקים בחיות מאוד גדולות, כמו פילים או אורקות. הן התצוגות של בעלי החיים הללו והן האחזקה היומיומית שלהם עולים הון. כל שינוי בתצוגה או אפילו בתזונה מצריך הזרמת כספים משמעותית. במקרה של האורקת, גם אם ההרחבה המתוכננת והיקרה של פרויקט העולם הכחול תצא לפועל ותשפר את איכות חייהן של האורקות, התנאים ככל הנראה לא יהיו מספיק טובים על מנת להצדיק את אחזקתן בשבי.

המסקנה המתבקשת היא שאין להחזיק יצורים מאוד גדולים ומאוד נבונים בשבי. האורקות הן גם גדולות וגם נבונות ולכן אי אפשר להימנע מהשוואה לפילים המוחזקים בשבי. לא מעט טעויות נעשו לאורך השנים עם פילים בשבי. ולמרבה הצער, קיימים לא מעט פילים אומללים בשבי שתנאי המחייה שלהם מקבלים ציון בלתי מספיק. יחד עם זאת, הקשר של פילים אסייתים ואדם נמשך שנים רבות, 4,000 שנים ליתר דיוק. כבר לפני 4,000 שנה, הפילים באסיה סייעו לאדם בהעברת משאות כבדים. וסביר להניח שאם הרבייה של הפילים לא היתה איטית כל כך (הריון של 22 חודשים עם צאצא אחד) הם היו עוברים תהליך ביות בדומה לחיות משק אחרות.

בניגוד לפילים, לאורקות ובני אדם אין קשר ארוך טווח שכזה. לאדם אין כלים, אין נסיון וגם אין מסקנות שהצטברו לאורך מאות שנים הנוגעות לאחזקת אורקות ועבודה עמן. התיעוד הראשון של ניסיון לעבוד עם אורקה בשבי היה בקליפורניה, זה היה רק לפני כ-50 שנה. בני האדם תפסו נקבה חולה ששחתה ליד החוף והעבירו אותה לאקווריום. יומיים אחרי ההעברה היא שחתה בפראות באקווריום, חבטה את ראשה באחת מדפנותיו ומתה. תוחלת החיים של אורקות נקבות בטבע נע בסביבות שמונים שנה. בשבי לעומת זאת, תוחלת החיים שלהן היא פחות מעשר שנים.

הסיפור של האורקות הוא עגום וכואב ומעיבה עליו עננה גדולה של יאוש. גם אם יאכפו את ההחלטה על איסור רבייה בשבי של אורקות מה יעלה בגורלן של האורקות שכבר נמצאות בשבי? איך אנחנו יכולים לשפר ולו במעט את חייהן? בניגוד לפילים שהולכים על היבשה ואפשר להוציא אותם מדי יום לטיולים מחוץ לתצוגה ולשפר משמעותית את תנאי המחייה שלהם, האורקות נמצאות במים ועולם המים שלהן מוקף בבטון.  

עדכון אחרון: בשל המבקרים הרבים שבחרו להדיר את רגלם מאתרים המחזיקים אורקות בשבי, במרץ 2016 הכריז עולם המים שהאורקות המוחזקות כרגע ברשותו יהיו האחרונות, עולם המים יפעל לביטול כל הופעות האורקות בפארקי מים שבבעלתו עד 2019 ורבייתם הופסקה לאלתר.
      

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

העוף שסיכן את בטחונה של ארה"ב


לכאורה מדובר בסיפור רגיל על מאבק כוחות בין ארגונים סביבתיים ותעשייה בשל בעל חיים המועמד להכרזה המפוקפקת כמין בסכנת הכחדה. אבל הפעם בין אלו שמנסים למנוע מהמין הגנה על פי חוק נמצאים ארגונים סביבתיים. המאבק הסוער הזה הצליח לאחד ציידים, חוואים, בעלי קרקעות, פוליטיקאים, משרד החקלאות ואוניברסיטאות, יחד עם ענקית האנרגיה קונקופיליפס כנגד הכרזתו של השכווי כמין בסכנת הכחדה. זה כאילו לקס לות'ור דפק לסופרמן על הדלת וביקש לשתף איתו פעולה כנגד האידיוט מהקומה למעלה.


ב-2010, הכריז שירות הדגים וחיות הבר של ארה"ב (הרשות המקבילה לרשות הטבע והגנים הישראלית) על שכווי הלענה כמועמד להגנה תחת חסות החוק לשימור מינים בסכנת הכחדה. תאריך היעד להחלטה נקבע לספטמבר 2015. תאריך זה, בו יוחלט גורלו של השכווי, הצית את הלהבה ואיחד את סופרמן ולקס לות'ור ביוזמה להגנת השכווי. יוזמה זאת הוקמה ב 2010 ומטרתה לשמר הן את המין והן את פעילות האדם בסביבתו. אפשר לקרוא את רשימת החברים בה כאן, זאת רשימה מרשימה, מגוונת וארוכה. ואיך הם מונעים מהמין להיכנס לרשימה? הם שומרים ומגנים עליו מפני מכלול גורמים העלולים לפגוע בקיומו, במטרה להעלות את מספר פרטיו בשטח מעל הרף הדרוש להכרזה.

שכווי הלענה, עוף המזכיר בצורתו תרנגולת והשכווי הגדול ביותר בצפון אמריקה, חי בערבות הלענה בצפון-מערב ארה"ב. דיאטת השכווי מבוססת ברובה על אכילת עלי הלענה ומערכת העיכול שלו מותאמת לניצול מקסימלי שלהם. עד כדי כך הדוק הקשר בין השכווי והלענה, שגם בימות החורף הקשים מצליח השכווי לעלות במשקל ולהתכונן לעונת הרבייה בזכות עלי הלענה מהם הוא ניזון.

שכווי הלענה מוכר במיוחד בשל מחוות החיזור המפוארות של הזכרים. סביר להניח שרובנו לעולם לא נזכה לראותו וזאת למרות הנטייה שלו לרוץ ולהיתקע בגדרות תוך כדי חיזור. באביב, מופיעים הזכרים בקבוצות בפני הנקבות מספר שעות בבוקר ובערב. כהכנות לריקוד החיזור, הזכרים בולעים עד כארבעה ליטרים של אוויר לתוך כיסים צהובים הממוקמים על הצוואר. הריקוד מתחיל ברגע בו הם לוחצים בכוח את האוויר החוצה. קבוצת נקבות צופה בהם ובוחרת את הזכר המרשים ביותר להזדווג עמו. בדרך כלל, הזכר הדומיננטי שנמצא במרכז קבוצת הזכרים יזדווג עם כ-80% מהנקבות הצופות. תיעוד ראוי לציון הוא של זכר אחד שהזדווג 37 פעמים עם 37 נקבות שונות והארוע כולו, תאמינו או לא, לקח 37 דקות.

בעבר, השכווי היה נפוץ על פני 16 מדינות בארה"ב ושלוש פרובינציות קנדיות. בין השנים 1988 ו-2012, אוכלוסיית השכווי העולמית ירדה ב-98%. ב-2012 נותרו בקנדה פחות ממאתיים פרטים וב-2013, נעלמו לחלוטין השכווים מחמש מדינות בארה"ב. שכווי הלענה משחק תפקיד חשוב בערבות הלענה אבל לא רק כעוד ניצב בשרשרת המזון. שכווי זה הוא מין אינדיקטור, גורלו קשור באופן ישיר לגורל בית הגידול בו הוא מתקיים. בניגוד להיגיון, יתכן שכדי לשמור על המערכת האקולוגית הייחודית הזאת יש למנוע מהשכווי את התואר 'מין בסכנת הכחדה'.   

כיום, שטח בית הגידול של שכווי הלענה הוא 660 מליון דונם והוא נפרש על פני 11 מדינות של ארה"ב ושתי פרובינציות קנדיות. כמו רוב בתי הגידול בעולם, גם הערבות בהן חי השכווי נמצאות תחת איום ההתפתחות האנושית. הערבות חולשות על שדות מרעה וחקלאות וגם נפט, גז טבעי ומינרלים. הגישה למשאבים הללו נמצאת בלב ליבו של המאבק. במידה והשכווי יכנס לרשימת המינים המוגנים השימוש באדמות בית הגידול שלו יהיה מאוד מוגבל ומדובר בשטחים עצומים.

אתם מבינים? השטח עליו נמצא השכווי ייסגר לשימוש התושבים במידה והשכווי יהיה מוגדר כמין בסכנת הכחדה. זה ימנע מהחוואים לשלוח את הצאן והבקר שלהם לרעות בשדות הציבוריים ויגביל את הדרכים בהם בעלי הקרקעות יכולים להשתמש ברכושם. יש הטוענים, שבמקרה כזה, מכיוון שמדובר בשטח כל כך גדול, פוליטיקאים המתנגדים לחוק שימור המינים ישתמשו בתושבים הממורמרים על מנת לכרסם בכוחו של החוק. 

חברות אנרגיה שלא כלולות ביוזמה, פתחו בחזית אחרת שתאפשר להם להשתמש בשטחים של השכווי. אחד השיאים המגוחכים של המאבק היה כשמחוקקים רפובליקנים הכניסו את שכווי הלענה לאחד הסעיפים של חוק תקציב הבטחון הלאומי של ארה"ב ל-2016. חוק זה אמור היה למנוע משירות הדגים וחיות הבר של ארה"ב מלקבוע קביעה כלשהי בנוגע למעמדו של שכווי הלענה, תחת אמתלה של נסיון למנוע פגיעה במוכנות כוחות הבטחון האמריקאים. גופים סביבתיים ראו בניסיון זה דרך להחליש את חוק המינים בסכנת הכחדה והגופים הממונים על הוצאתו לפועל. 

בספטמבר 2015, פרסם שירות הדגים וחיות הבר את תוצאות המחקר השנתיות שלו: "מצאנו שרישום שכווי הלענה [כמין בסכנת הכחדה] אינו מוצדק בשלב הזה". בנוסף, הכללתו של שכווי הלענה בחוק הבטחון הלאומי לא יצאה אל הפועל. בזכות ההחלטות הללו, האדמות עליהן נמצא השכווי ממשיכות לייצר מאות מליארדי דולרים בשנה ומליוני מקומות עבודה.

נראה שהדרך שהציעה היוזמה, שמנסה לשמר את השכווי תוך כדי המשך ניצול האדמות, ניצחה בסיבוב הנוכחי. מצד שני, ישנם גם גופים סביבתיים שביקרו את ההחלטה וממשיכים לפעול למען הכללתו של השכווי ברשימת המינים המוגנים. אז האם למנוע מהשכווי את חסות החוק לשימור מינים נכחדים הוא באמת הדבר הטוב ביותר למען עתידו? סופרמן ולקס לות'ור אכן התאחדו במאמץ, אך לא מאוד ברור מי הוא האויב המשותף. ואם אתם נמנים על תומכי השכווי, באיזה צד אתם תבחרו? 

עוד על הנושא המורכב והמסובך הזה תוכלו לקרוא כאןכאן, כאן, כאן וכאן

יום שני, 12 באוקטובר 2015

בין אהבה לחיות מחמד ושימור טבע



למעלה מעשרת אלפים איש צעדו בתל אביב למען בעלי החיים. איזה כיף שיש בישראל כל כך הרבה אנשים שאוהבים חיות ורוצים בשלומן. האנשים האלו מאוד רגישים לאחר. הם דואגים להאכיל חתולים משוטטים ולהציל כלבים עזובים. הם נמנעים מאכילת בשר ומצילים אפרוחים בני יומם מהמגרסה. הם אקטיביסטים שעומדים בין החלבן ובין הפרה, בין הכוורן ובין הדבורה. האנשים הללו מאוד אוהבים בעלי חיים, הם כואבים את כאבם ונלחמים בסבלם. אבל הם לא היחידים.

בצדו השני של המטבע יש עוד אנשים, גם הם אוהבים חיות ורוצים בשלומן. הם שומרים גרעיניי רבייה בגני חיות ומשיבים בעלי חיים נכחדים חזרה לטבע. הם מלמדים ילדים ומבוגרים על מגוון מינים, אקולוגיה ושימור. הם חוקרים ומדענים באוניברסיטאות שמקדישים את זמנם ומרצם למען חיות הבר והסביבה. האנשים הללו מאוד אוהבים בעלי חיים, הם עומדים על משמרם ומגנים על קיומם. 

בין הרגש וההיגיון יש קונפילקט מאוד גדול שמשפיע על דרך שמירת הטבע בישראל. הן החתול והן הכלב נמצאים בלב ליבה של הסוגייה. מצד אחד חתולים וכלבים הם חיות מחמד אהובות שמלוות את האדם בכל רחבי העולם מצד שני מדובר בטורפים מיומנים, עשויים ללא חת. אז איך פותרים את בעיית חיות המחמד המשוטטות אם מצד אחד אי אפשר למצוא להן בית ומצד שני הן פוגעות בטבע נואשות? דיונים רבים התקיימו ועדיין מתקיימים בנושא ואין הסכמה. הנה דיון לדוגמא שבעקבותיו כתבתי את הפוסט הנוכחי.


הקשר בין האדם וחיות המחמד שלו הוא כל כך גדול שרוב האנשים מתייחסים לחתול או כלב המחמד שלהם כבן משפחה לכל דבר, כמו לאחד הילדים בתא המשפחתי אם תרצו. מאידך, כלבים הם גם המעבירים העיקריים של מחלת הכלבת. מחלת הכלבת היא מחלה זואונוטית (מחלה העוברת מבעל חיים לבני אדם) חשוכת מרפא. בנוסף, בטבע הישראלי, הם בין האחראיים העיקריים לפגיעה ביונקי הבר הגדולים. בעבר לדוגמא, בשל נוכחותם בנחל שורק ולאחר שהם טרפו את אחד היחמורים הושהתה ההשבה לטבע של היחמורים באזור.

גם חתולים לא טומנים ידם בצלחת. בשנים האחרונות נעשו הרבה מחקרים מדעיים על השפעת חתולי הרחוב על חיות הבר. רובם ככולם ציינו את ההשפעה השלילית הרבה שיש לחתולים על המגוון הביולוגי. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הוא של חתולו של שומר המגדלור, חתול בשם טיבלס, באי סטפן שבניו זילנד. טיבלס הצליח לצוד את כל גידרוני האי סטפן וב-1984 גרם להכחדתם.

מחקרים רבים הוכיחו שגם חתולי המחמד (אלו שגרים בבתים ומקבלים מזון באופן קבוע לצלחתם) צדים מכל הבא ליד. עובדה זאת איננה מפתיעה כלל ועיקר שכן בני האדם מצפים מחתולי המחמד שלהם שירחיקו כל מכרסם, זוחל או פרוק רגליים שמגיע לסביבתם. החתולים חביבים במיוחד על בעלי מלונות ולודג'ים הממוקמים באזורים טבעיים שכן הם עוזרים בהרחקת מזיקים מהמזון ומפחיתים משמעותית את תלונות המבקרים על יצורים שונים (בדרך כלל עכברים, שממיות, ג'וקים ועכבישים) אותם מצאו בחדריהם. לכן לא פלא שהחתול ממשיך לצוד גם אם אנחנו מפטמים אותו היטב, הוא פשוט מבצע את חלקו בעסקה והוא עושה זאת בצורה יוצאת מן הכלל.


כלבים וחתולים זה טוב ויפה כל עוד הם בבית, תחת השגחת האדם. כלב לא צריך להסתובב פרא בטבע. מקומו של החתול הוא לא בפארק. אנחנו צועדים היום בצעדי ענק לקראת אחידות במגוון המינים העולמי. בכל מקום נפוצים מינים מלווי אדם. קל מאוד לראות את הכלב, החתול, את הדרור והיונה, העורב והחולדה. אך את המינים המקומיים קשה לראות. מתי בפעם האחרונה ראיתם צבי או חתול חולות? חיות הבר נעלמות בשל פעילות האדם אבל גם בשל פעילות בעלי החיים שמלווים אותו.

בין עוד כלב בעולם או עוד יחמור, אני בוחרת ביחמור. בין עוד חתול בעולם או עוד לטאה, אני בוחרת בלטאה. החיים ואיכות החיים של הפרט חשובים, אבל החיים של המין הביולגי חשובים הרבה יותר. הפרט הוא בר חלוף. המין הביולוגי יכול להישאר כאן דורות רבים אם רק נשכיל לשמור עליו מפני הפרט הבודד.  

יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

קולורדו הפראית


עלינו עם הכביש המוביל לפסגת הרי הרוקי. בשמי התכלת רעו עננים לבנים שנגעו לא נגעו בפסגות ההרים וליוו את דרכנו המתפתלת והצבעונית. הגענו בתקופת מעבר, הירוק של עלי הקיץ בדיוק פינה את מקומו לכתום של הסתיו. מפעם לפעם נחתו על השביל עלים אדמדמים והרוח שנשאה אותם על גבה רשרשה בהם בעליזות. השעה היתה מאוחרת, קרני השמש השוקעת הוציאו את האיילים מהיער אל כרי האחו הזהובים ואותנו מהמכונית.

  
כבר ביציאה מהרכב זכינו, הוריי ואני, לפגוש חלק מדיירי הפארק שבאו לחקור אותנו מקרוב. הראשון שגילה את פניו היה עקעק זנבתן, עוף ממשפחת העורביים, שהגיע אלינו במעופה מצמרת אחד העצים. אליו הצטרפו עשרה עקעקים נוספים שהידסו סביבנו ובחנו אותנו בסקרנות. לחבורה העליזה של העקעקים הצטרפו סנאים, טמיאס (הידוע יותר בשם צ'יפמאנק) שפיזזו בין הסלעים ועורבני שטלר שפרש את כנפיו הכחולות, התעופף ונחת, כמו תוך כדי הזמנה, על סלע הכניסה של הפארק. המסקנה המתבקשת לכל ההמולה היתה שבעלי החיים בפארק, למרות מאמצי הרשויות, למדו לזהות את האדם כמקור בלתי נדלה למזון. קבלת הפנים החייתית היתה מרגשת, אך קריאותיהם של האיילים נשמעו למרחוק ודחקו בנו להזדרז ולהגיע לכרי האחו לפני רדת החשיכה.
   
האיילים הקנדיים לא אכזבו ומצאנו אותם רועים בשלווה באחו. בצידי הדרך התקבץ עדר של כעשרים נקבות, מספר עגלים וזכר שליט אחד גדול ומרשים. בזמן שהאיילות והעגלים היו עסוקים ברעייה, הזכר התרוצץ בינהן וניסה ככל יכולתו לשמור על כולן מרוכזות יחדיו. על העדר צפו מרחוק אך בריכוז רב מספר של זכרים לוויינים (זכרים רווקים שמצפים להזדמנות להשיג נקבות מהעדר או להשתלט עליו). מפעם לפעם פרץ בעל ההרמון בריצה לעברם והניס אותם לכל עבר. בזמן שהוא היה עסוק בלגרש את מתחריו מצפון מיד הופיעו מתחרים מכיוון דרום.


מפעם לפעם היה הזכר השליט קורא בקול. הוא היה עושה זאת בכל פעם שנשמע קולו של מתחרה.קריאות אלו של האיילים נשמעות אך ורק בעונת הסתיו, העונה בה הם יוצרים את דור ההמשך. באדיקות מעוררת הערכה הקפיד השליט להפריע לכל אחת מקריאות הזכרים האחרות שנשמעו סביבו. 

בעל ההרמון שהיה טרוד מאוד בהרחקת פולשים בקריאות ומרדפים נאלץ גם להילחם בזכר שלא נרתע ועמד על שלו. לנגד עינינו המשתאות פצחו הזכרים בקרב קרניים אימתני. קולות התנגשות הקרניים הדהדו למרחוק והמתחרה הובס במהרה. בסופו של הקרב חלקו את האחו הזהוב המנצח והמפסיד וההרים עטפו אותם יחדיו. כל זה יכול היה להיות חלום בהקיץ אלמלא נחתו עיני על שלט אדום בצד השביל שהכריז על פתיחת עונת הציד. בין החלום והמציאות ירדה החשיכה ואנחנו נפרדנו לשלום מהאיילים.

ראינו עשרות ואולי אף מאות של איילים קנדיים, אך את האייל הגדול מכולם, אייל קורא, לא מצאנו באותו הערב. כיוון שלא התמזל מזלנו ולא פגשנו באייל קורא, התייעצנו עם מקומיים למטרות הכוונה. זוג חביב אחד נותר מופתע לנוכח הבקשה: "אייל קורא?" הם שאלו, "למה אתם רוצים לראות אייל קורא? מדובר בחיות מרושעות. הם מגיעים אלינו לחצר ואנחנו צריכים להימלט מפניהם או להפעיל את האזעקה של הרכב כדי להבריח אותם אם ברצוננו לצאת מהבית. אין להם שום בעיה לרמוס אנשים. נקבות עם עגלים הן מפחידות במיוחד. אתם יודעים? אייל קורא רמס למוות את ראש העיר שלנו".

בשל גודלם העצום, אייל קורא בוגר יכול להגיע למשקל של 700 ק"ג, הם אכן עלולים להיות מאוד מסוכנים לאדם. מבחינה מספרית הם גם תוקפים יותר אנשים מאשר דובים או זאבים, אך רוב התקיפות אינן מסתיימות בפציעות משמעותיות (עובדה שככל הנראה לא תנחם את אלמנת ראש העיר). בחסות החשיכה ראינו צללית של אייל קורא פוסע באחו שסימן לנו את סופו של היום. 


השכם בבוקר קמנו בכוחות מחודשים לראות את הזריחה. הירח קיבל את פנינו מעל ההרים והאיילים עדיין שוטטו באחו. לאחר ארוחת הבוקר נסענו לצידו המערבי של הפארק. באחת העצירות הראשונות, בצד הדרך המובילה לפסגת ההרים, שוב הקיפו אותנו בעלי כנף ומכרסמים. הטמיאס הגמדיים היו כל כך מורגלים בנוכחות אנשים שהם טיפסו עליהם באותה המיומנות בה הם טיפסו על הסלעים. בזמן שהשענתי את המצלמה על המעקה כדי לצלם אותם הם טיפסו והתיישבו על כף ידי. 

נסענו דרך פסגות הרי הרוקי, לגובה של כ-3500 מטר. כשעלינו למעלה הגענו לטונדרה; העצים נעלמו, רוח קרה נשבה בין הסלעים והשלג החל לרדת. למרות הקור העז בטונדרה לא ויתרנו על ההזדמנות לצפות בפיקה. אם אתם שייכים לדור הפוקימונים אתם בוודאי מכירים את פיקאצ'ו. פיקאצ'ו הצהוב והחמוד הוא למעשה פיקה, יונק קטן הנראה כמכרסם אך שייך למשפחת הארנבאים. אחרי שעיניי התרגלו למראה הסביבה ואחרי מספר דקות של התבוננות בסלעים מצאתי את הפיקות, הן קיפצו בין הסלעים ואגרו מזון לחורף המתקרב ובא.

חוץ מהפיקות, פגשנו בטונדרה גם זוג מרמיטות עגלגלות. המרמיטות, מכרסמים, סנאי קרקע בגודל של חתול, היו כל כך מרוכזות באכילה שהן התעלמו לחלוטין מהקהל הרב שהצטבר סביבן. מרחוק הצלחנו להבחין גם בעדר של איילים וכבשים גדולות קרניים שרעו על פסגת אחד ההרים.

בשלב זה של הטיפוס כולנו התחלנו לגלות סימנים ראשוניים של מחלת גבהים שהתבטאו בעיקר ככאב ראש, אז התגלגלנו עם המכונית בכביש היורד מהפסגה. עם הירידה נעלם גם כאב הראש, אך איתו גם האיילים, ההרים ועלי השלכת המוזהבים ונשאר זכרון, או אולי היה זה בעצם חלום? 

הסנאים הללו כל כך מורגלים בנוכחות אדם שהם מטפסים עליו
   
פיקה אוספת מזון לחורף

מרמיטה צופה על הנוף מפסגת ההר

כבשים באופק

קולורדו - חלום שהתגשם

הס פן תעיר


מזג האויר בניו יורק לא ממש התחלף לכבוד האביב אבל בכל זאת הנוכחות שלו היתה בכל פינה. קל היה לזהות את חילוף העונות, גם בזכות פרחי פעמוני השלג אבל בעיקר בזכות שינוי המלתחה של תושבי העיר. בזמן שאני עדיין הייתי עטופה בשכבות בגדים ומעיל שיכול היה לשמש אותי היטב באנטרטיקה, הניו יורקרים עברו לבגדי אביב אוורירים וקלילים. החלטתי לא ללכת כנגד העדר והחלפתי מלתחה אבל עשיתי זאת בקליפורניה החמימה והנעימה.

בסן פרנסיסקו קיבלו את פני קרני שמש מלטפות שעודדו אותי לצאת לכיוון גולדן גייט פארק. שמתי פעמי לכיוון אגם סטואו (Stow Lake), אחד המקומות האהובים עלי בפארק בשל עושר המינים שניתן לראות סביבו. האגם לא אכזב ומיד בתחילת הטיול פגשתי במשפחה חביבה של ברנטות קנדיות, הידועות גם בשם אווזים קנדים. 


אחד המקומות היפים ביותר בגולדן גייט פארק, אגם סטואו

זוג ההורים הסתובב עם שני אפרוחים בלבד. נכון, מספר הצאצאים של האווזים הקנדיים יכול לנוע בין 2 ל-8, אבל רוב המשפחות הקנדיות שפגשתי מנו לפחות 4 צאצאים. מספר מטרים משם רעו בדשא עוד שתי משפחות אווזים. לאחת היה רק אפרוח אחד ולשנייה 6 אפרוחים. כל האפרוחים היו מאוד צעירים, בני פחות משבועיים, האביב זה עתה הגיע ובנוסף, ניתן לשער בקלות את גיל האפרוחים על פי גודלם וכיסוי הנוצות שלהם.  

אז איך בזמן קצר יחסית איבדו ההורים חלק מצאצאיהם? או למה יש כאלו הבדלים במספר הצאצאים? ראשית, במינים רבים של עופות, הורים מתחילים מגדלים פחות צאצאים מהורים מנוסים. זה יכול להיות בגלל שמלכתחילה היו להם פחות ביצים בקן, בגלל שהם לא הצליחו להגן על הצאצאים מפני טורפים או בגלל שהם לא הצליחו לספק לצאצאיהם את כמות המזון הנדרשת.

כמעט כולנו מכירים את השיר "קן לציפור" של ביאליק: "קן לציפור בין העצים, ובקן לה, שלוש ביצים. ובכל ביצה – הס, פן תעיר! – ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר". או את השיר "יונתן הקטן" של המשורר ישראל דושמן: "יונתן הקטן, רץ בבוקר אל הגן, הוא טיפס על העץ, אפרוחים חיפש...". שני שירי הילדות החביבים האלו טומנים בחובם סערה זואולוגית שמיטב מדריכי הטבע מתמודדים עם השלכותיה גם כיום, שכן בשני המקרים הגוזלים התחלפו באפרוחים.

בקנים שנמצאים על העצים בדרך כלל בוקעים גוזלים חסרי ישע; ההורים מטפלים בהם עד שהם יכולים להתעופף החוצה מהקן. האפרוח לעומת זאת, זמן קצר לאחר בקיעתו, צריך ללכת ולחפש מזון ולכן ביצה שבוקע ממנה אפרוח תהיה מוטלת על האדמה. כיוצא מן הכלל ניתן לציין את ברווז העצים (Aix sponsa) היפהפה ששמו מרמז על מעשיו; הוא בונה את קינו גבוה במרומי העץ. אפרוחי ברווזי העצים שבוקעים צריכים לקפוץ מן העץ לקרקע. אפרוחים אלו יכולים לקפוץ ללא פגע אף מגובה של כ-15 מטר (אתם מוזמנים לצפות בסרטון המרגש של ה-BBC שמתעד את התופעה.  

אפרוח של אווז קנדי

רוב האווזים הקנדיים לא מתרבים לפני גיל 4 וכשהם מוצאים בן זוג הם לרוב ישארו איתו כל ימי חייהם. בנוסף, האפרוח של האווזים הקנדיים בוקע מהביצה והוא עצמאי יחסית; יש לו פלומת נוצות, הוא הולך, רואה, מוצא את מזונו ואוכל וכיו"ב. לעומת זאת, הגוזל של הדרור לדוגמא, בוקע ערום, ובדומה לתינוק האנושי, הוא לחלוטין תלוי בהוריו שיאכילו אותו וידאגו לכל צרכיו. בטבע יש מספר דרגות ביניים בין אפרוחים (מסווגים בעגה המקצועית כ-precocial) וגוזלים (altricial). לדוגמא, אצל השחפים בוקע אפרוח-למחצה (semi-precocial); יש לו פלומה והוא מסוגל ללכת ולראות אבל הוא עדיין תלוי בהורים שיאכילו אותו. מצד שני, אצל האנפות בוקע גוזל-למחצה (semi- altricial) שכן הגוזל בוקע עם עיניים פתוחות. 

האווזים הקנדיים לא צריכים להתעופף ממקום למקום ולהחליף משמרות על מנת להאכיל את האפרוחים. כמעט מיד עם בקיעתם, יודעים האפרוחים ללכת ולנקר בכוחות עצמם את מזונם. ההורים צריכים לספק להם חום והגנה ולכן הם הולכים בדרך כלל בשורה, אחד ההורים מלפנים, השני במאסף והאפרוחים צועדים באמצע בינהם. בגולדן גייט פארק בין הסכנות שאורבות לאפרוחים בגולדן גייט פארק ניתן למנות חיות מחמד שמסתובבות בלי השגחה ומכוניות.



האווזים הקנדיים ידועים כהורים מגוננים שלא יהססו לתקוף יצורים הגדולים מהם בהרבה. לא פעם נושפים ההורים על עוברי אורח כאות אזהרה ואף נושכים ורומסים את מי שלדעתם מסכן את משפחתם. בשל אופיים התוקפני וקצב הרבייה המהיר שלהם הם נחשבים פעמים רבות למזיקים. בפארק, האווזים מורגלים היטב בנוכחות האנשים ומזהים אותם כמקור בלתי נדלה למזון. ככל הנראה, בשל כך כמעט ולא מתועדות תקיפות בפארק, גם לא בעונת הרבייה. האפרוחים לא מסוגלים לעוף, ולכן בערים לא נדיר לצפות במשפחת אווזים מנסה לחצות כביש סואן על מנת להגיע לכר דשא או חזרה למים. האוכלוסייה המקומית מודעת לבעיה, עוצרת ומחכה בסבלנות עד שהשיירה עוברת.

בבגדי אביב, תחת השמש החמימה ישבתי על הדשא ולצידי משפחת אווזים חביבה. האפרוחים הקטנים ניקרו באדמה בין פרחים צהובים ומדי פעם רצו לקו המים על מנת להרוות את צמאונם. כשעננה כיסתה את השמים והביאה עימה משב רוח קריר נכנסו האפרוחים תחת כנפי ההורים ומצאו לעצמם מקום חמים ומוגן. מדי פעם הציץ ראש צהוב מבעד לכנפיים הגדולות והענוגות ובחן את הסביבה. לאחר שהעננה חלפה יצאה המשפחה לשיט במימי האגם ואני חזרתי הביתה לניו יורק.



המאמר התפרסם ב"טבע הדברים"

מדברים הכחדה


בליל הראשון באגוסט, 2015, בשדרה החמישית, עמדו מלכת ניו יורקרים ותיירים והביטו מעלה על דמותו של ססיל האריה ובעלי חיים נוספים שהוקרנו על פני 33 קומות בבניין האמפייר סטייט. כשהלכתי ברחוב שמעתי את שמו של ססיל עשרות פעמים ובמגוון מבטאים. למרות שססיל ניצוד כחודש קודם לכן הסיפור שלו עדיין בער בלב האנשים.

בשישי ביולי, 2015, נמצאה בזימבבואה גופה של אריה זכר שזוהה כססיל (Cecil). ססיל, אריה זכר מרשים בן 13 היה פרט מפורסם ומוכר שנשא על צווארו קולר GPS. שמו של ססיל הלך לפניו וכך הוא הפך מטרה לתיירים עם מצלמות אבל גם "לאספני ציד". אספני ציד (Trophy hunters) נוהגים לצאת לצוד פרטים גדולים ומרשימים ולתלות את הראש והפרווה שלהם כמזכרת על הקיר. כמו כל אספן אחר, הם מעוניינים באוסף מגוון המכיל פרטים נדירים שקשה להשיגם.

ססיל פותה החוצה מהשמורה באמצעות גוויה של פיל אותה גררו הציידים. ברגע שיצא האריה מהשמורה פגע בו אספן ציד באמצעות חץ וקשת. ססיל הסתבובב פצוע במשך יומיים עד שהציידים איתרו אותו וירו בו שוב עם חץ וקשת. או אז הם כרתו את ראשו ופשטו את עורו למזכרת. מספר ימים לאחר מותו של ססיל, התגלה שרופא שיניים אמריקאי ממיניסוטה, אספן ציד בשם וולטר פלמר, שילם כ-55 אלף דולר על מנת לצוד את ססיל.

ססיל הותיר אחריו זכר עמית בשם יריחו, שש לביאות וכ-25 גורים. קואליציה של אריות זכרים, במיוחד אחים כמו ססיל ויריחו, איננה נדירה. לזכרים כאלה יש יתרון ברור על פני זכרים בודדים בשמירה על הלהקה. ברגע שססיל מת יריחו נותר בודד במערכה. במידה וזכרים אחרים יצליחו להדיח את יריחו הם גם יהרגו את כל הגורים בלהקה, רק כך יתייחמו שוב הנקבות והזכרים יזכו להעביר את הגנים שלהם הלאה. לזכרים אין זמן לבזבז, אי אפשר לדעת מתי תיגמר הקדנציה. יחד עם זאת, עד לכתיבת שורות אלו, נראה שיריחו מצליח לשמור על כס המלכות, להבריח זכרים מתחרים ולשמור על הצאצאים שלו ושל ססיל.



וולטר פלמר (Walter Palmer), רופא השיניים שהרג את ססיל האריה, הוא כרגע האדם השנוא ביותר בארה"ב. העובדה שמדובר באדם לבן, עשיר ואמריקאי פגעה בהרבה עצבים חשופים. החברה האמריקאית מיהרה להגיב לכבשה השחורה שהתגלתה בתוכה. השנאה לוולטר בארה"ב היא כל כך מוחלטת שהיא איחדה את האנשים שנמצאים בקצוות הקשת הפוליטית והחברתית. וולטר ומשפחתו עברו למקום מסתור בשל ההמון הזועם שרודף אותם במציאות וברחבי הרשת. המרפאה של וולטר במינסוטה נסגרה ורחבת הכניסה למרפאה הפכה לאתר זיכרון לססיל.

וולטר הוא אולי אספן הציד השנוא ביותר בעולם אבל הוא לא היחיד. כל שנה ניצודים למעלה מ-600 אריות באפריקה, מספר שערורייתי שמסתכם בשני אריות ביום. החוקרים שעקבו אחרי ססיל סיפרו כי 34 מ-62 האריות במחקר מתו לאורך השנים, מבין ה-32 שמתו 24 חוסלו על ידי אספני ציד.

ב-1975, 250 אלף אריות פראיים שוטטו ברחבי אפריקה. כיום נשארו כ-30 אלף פרטים על פחות מ-20% מהאדמה עליה הם חיו בעבר. למרות שהרשויות באפריקה מנסות להגביל את מספר האריות הניצודים בשנה, לא יותר מ-6% מהאוכלוסיה, הציד גבה מחיר כבד על איכות האוכלוסייה. כתוצאה מכך, בצפון מערב זימבבואה למשל, נאסר לחלוטין ציד אריות בין השנים 2005-2008.

אספני הציד טוענים שהם תורמים לשימור הטבע כי הכסף הרב אותו הם משלמים הולך לאוכלוסייה המקומית ולשימור חיות הבר. אספן ציד יכול לשלם כמעט 100 אלף דולר עבור אריה. ולא רק האריות נמצאים על הכוונת, פילים, קרנפים ונמרים גם הם חולקים את אותו הגורל.



למרות ההצהרות של הציידים, מחקרים הראו שחברות הציד תורמות פחות מ-3% מההכנסות שלהם לאוכלוסייה המקומית. על פי הקרן הבין לאומית לרווחת בעלי חיים, אספני הציד תורמים 0.27% או פחות לתמ"ג של כל מדינה בה הם מתבצעים. 

אבל הבעיה הגדולה עם אספני הציד היא שהם צדים למען האגו הפרטי שלהם ולא לטובת שימור חיות הבר או ויסות האוכלוסיות שלהם כפי שהם טוענים. הם לא רוצים לצוד את החלש, הזקן או החולה. הם רוצים לצוד את הפרטים הכי גדולים, הכי יפים והכי מרשימים. באופן כזה העוול הוא כפול ולפעמים אפילו משולש. לא רק שהם מחסלים את בעל החיים, הם גם קוטעים את תרומתו הגנטית לאוכלוסייה. במקרה של ססיל, מותו של הזכר השליט עדיין עלול לגרור גם את הרג כל הגורים שלו בלהקה בעקבות השתלטות של זכרים חדשים.

והרי לכם דוגמא נוספת: סחר השנהב העולמי גורם למותם של 35 אלף פילים בשנה. 96 פילים ניצודים ביום, או, אם תרצו, פיל אחד כל 15 דקות. כך קרה שהחטים (שיני השנהב הגדולות משני צידי החדק) של הפילים האפריקאים קטנו משמעותית עם השנים או נעלמו כליל; הסיכוי שיצודו פרט עם חטים קטנים הוא קטן יותר.


בארה"ב אפשר למצוא עוד מספר דוגמאות מקוממות של ציידים. דוגמא מבחילה ומפורסמת במיוחד היא המעודדת המצודדת מטקסס, קנדל ג'ונס (Kendall Jones), שגם כיום מעשי הציד שלה ממררים את חייהן של בחורות תמימות שנושאות את אותו השם. היא צדה פילים, קרנפים, אריות ונמרים בטענה שזה הכל למטרות שימור. היא הרגה את הקרנף הלבן הראשון שלה כשהיתה בת 13. קנדל היא בחורה צעירה אבל וולטר פלמר, אב לשניים ורופא מבוסס, יכול אולי להועיל כדוגמא למען יראו וייראו.

היכולת של הציידים להערים על בעלי החיים בשמורה ולפתות אותם החוצה על מנת לצוד אותם "באופן חוקי" מקוממת. במקרה של ססיל, הציידים הגדילו לעשות ואף ניסו להשמיד את הקולר על מנת להעלים ראיות אבל למרבה המזל הרשויות הצליחו להתחקות אחריהם. כיום, אחד המארגנים של הציד (Theo Bronkhorst) ובעל האדמה עליה צדו את ססיל (Honest Ndlovu) נמצאו אשמים בבית למשפט. הם קיבלו כנסות כספיים והוכנסו למאסר.

וולטר פלמר עצמו הוא עבריין ציד מוכר. עוד ב-2008 הוא נידון למאסר בשל ציד לא חוקי של דוב שחור בארה"ב. הרשויות בזימבבואה הודיעו שהעונש המירבי על וולטר, במידה והוא ימצא אשם, הוא 15 שנות מאסר. הרשויות בארה"ב מיהרו להודיע שאם אכן וולטר עבר על חוקי המדינה הוא יוסגר לזימבבואה לאלתר. עדיין לא ברור מה יעלה בגורלו של וולטר פלמר, מה שבטוח שהקריירה שלו כרופא שיניים מצליח בארה"ב הסתיימה.

הייתם חושבים שבעקבות המחיר ששילם וולטר הציידים הבאים יחשבו פעמיים לפני שהם מניחים את הכוונת על ראשו של האריה או לפני שהם מפרסמים תמונת ציד בפייסבוק. אבל כשבוע לאחר הסערה ברשת על מותו של ססיל הופיעה ציידת מאיידהו בשם סברינה קורגטלי (Sabrina Corgatelli), שהחליטה דווקא בזמנים אלו, למרות כל מה שקורה ברשת, להתרברב בפייסבוק עם תמונות הציד שלה. תמונה אחת שלה, מוקפת בג'רף מת הציתה מחדש את הלהבות והיא נאלצה להגן על עצמה מפני הציבור הזועם. היא התראיינה לאתרי החדשות וצוטטה כשהיא אומרת שג'ירפים הם בעלי חיים מסוכנים שעלולים להרוג בני אדם, שהיא תורמת לשמירת טבע ושיש לה קשר מיוחד לבעלי החיים. התמונה שלה עם הג'ירף המת עמדה בניגוד מוחלט לדבריה ושיקפה היטב את הפער הגדול בין העולם הפנימי שלה והמציאות.

אך הסערה בעקבות מות המלך לא היתה לשווא. היום, יותר מתמיד, יש מודעות לנושא והציבור מקיא מתוכו את אספני הציד. יומיים אחרי פרסום תמונת הג'ירף, סברינה הפסיקה להעלות תמונות ציד לעמוד הפייסבוק שלה. הארגון שאחראי על מחקר האריות בזימבבואה ועל מיגור ציד לא חוקי (wildcru.org), ברשותו של פרופסור דיוויד מקדונלד (David Macdonald) מאוניברסיטת אוקספורד, קיבל תרומות בשווי של כמליון דולר. בעקבות לחץ הקהל, חברות התעופה; דלתא, אמריקן איירליינס, יונייטד איירליינס ואייר קנדה הודיעו שהם לא יאפשרו יותר העברת מטען (פרוות וראשים) של אספני ציד. בנוסף, החליטו בזימבבואה לאסור על ציד אספנות באזור שמקיף את השמורה בה נורה ססיל, Hwange National Park. זאת היתה שאגתו האחרונה של ססיל.



המקרה של ססיל מזכיר שאי אפשר להשיב את הגלגל לאחור. למרות הרשת הגועשת, ססיל לא יהיה האחרון לסיים את חייו בידי ציידים. למרבה הצער, אחרון האריות הניצודים יהיה גם אחרון האריות הפראיים באפריקה.

"המאמר התפרסם בטבע הדברים"

עדכון: לאחר בדיקה של הרשויות נמצא שוולטר פאלמר החזיק בכל המסמכים הדרושים לציד אריות בזימבבואה ולכן הוא לא יועמד לדין. כמו כן, למרות מחאות והפגנות מחוץ למרפאה שלו הוא חזר לעסוק ברפואת שיניים.

אריות הים של סן פרנסיסקו

אריות ים מול הרציף

השמים היו כחולים-אפורים במונטריי ומי האוקיינוס נראו מהרציף כפלטת כסף נוצצת. במים התאגדה חבורה של שחפים סביב כיכר לחם שנזרקה לעברם מאחת המסעדות בנמל. עוברים ושבים התגודדו ליד המעקה וצפו בהמולה במים. לא רחוק מהשחפים צפה על המים לוטרת ים ומי שהציץ והביט מאחוריו הצליח לראות גם כלב ים שהוציא ראשו מבעד למים והתבוננן בסקרנות אל עבר השחפים.


כלב הים מביט על השחפים במונטריי

לפני שעברנו לארצות הברית התקשתי להבדיל בין כלבי הים ואריות הים. לא היו לי הרבה הזדמנויות לראות אותם ומעולם לא היה לי צורך ממשי באבחנה הזאת. אבל מאז המעבר ובזכות הביקורים התכופים לקליפורניה, שהיא מבחינתי בירת היונקים הימיים, הפכתי למומחית. מבט אחד חטוף אל עבר סנפיר או ראש מציץ מהמים ואני כבר יודעת לזהות את העומד מולי. הדרך הקלה ביותר להבחין בין המינים היא אפרכסות האוזניים שמתנססות בגאון על ראשם של אריות הים ונעדרות אצל כלבי הים.

מבין היונקים הימיים בקליפורניה, אריה ים קליפורני הוא ללא ספק המין הנצפה ביותר באזור. גם מבקרים שלא ממש מתעניינים ביצורים ימיים סביר להניח שיפגשו באריות ים פראיים באחד מאתרי התיירות המובילים בקליפורניה.

רציף 39 במרינה בסן פרנסיסקו הוא אזור שוקק חיים וצבעוני. יש בו מסעדות, מופעי רחוב, חנויות מיוחדות, ואקווריום. בנוסף, אפשר לצפות ממנו על בית הכלא אלקטרז שנמצא על אי קטן ממול המרינה. אבל עוד לפני שרואים את כל אלה, בדרך לרציף, כבר אפשר לשמוע את נביחותיהם של אריות הים.


אריות הים של רציף 39

מעט אחרי רעידת האדמה הגדולה (Loma Prieta) שפקדה את קליפורניה בשנת 1989, אריות ים התחילו לפקוד את רציף 39. בתחילה אף אחד לא ייחס משמעות גדולה לדבר. אבל ב-1990 כשהאריות השתלטו על כל חלקה טובה ברציף ומנעו מדיירי המרינה האנושיים להגיע לספינות ואף להוציא או להשיב את הספינות למקומן, נוצרה מהומה. הדיירים הממורמרים פנו והתייעצו עם המרכז להצלה ושיקום של יונקיים ימיים. לאחר מספר פגישות וישיבות בנושא המליץ המרכז, למען בטחון כולם, להניח לאריות הים לשהות במרינה ולהזיז את הספינות העוגנות ואת מסלולי הכניסה והיציאה שלהם בהתאם למיקום האריות בשטח.



מבחינת האריות, לרציף יש מספר יתרונות משמעותיים על פני האתרים הטבעיים בסביבה; ראשית, הטורפים הטבעיים שלהם, כרישים לבנים (ששורצים באזור) ולוויתנים קטלנים, לא נוהגים להיכנס למרינה. שנית, בסביבת המרינה הם יכולים למצוא שפע של מזון. ושלישית, הרציף מספק לאריות הים מקום מנוחה מוגן יותר מהחוף הסלעי. בנוסף, הוא נוח במיוחד לשינה שכן מיקומו משתנה בהתאם לתנאי הגאות והשפל. כך, אריות הים שיכולים לרבוץ מחוץ למים 8-12 שעות ברצף, לא צריכים למצוא לעצמם מקום חדש בכל פעם שמפלס המים משתנה.

בסופו של דבר, נאלצו דיירי המרינה האנושיים לפנות את מקומם לטובת אריות הים. הסירות הועברו לאתר חלופי ואריות הים השתלטו במהירות על הרציף. לא עבר זמן רב והרציף קרס בשל עודף המשקל של אריות הים הרבים שרבצו עליו (משקל ממוצע של אריה ים זכר הוא כ-300 ק"ג). במקום הרציף הציבו המקומיים רפסודות עבור אריות הים. הרפסודות הוכיחו את עצמן היטב כמקום רביצה נוח ומוגן ובנובמבר 2009 נצפה שיא של אריות ברציף, 1,701 פרטים. כיום אריות הים הם אחד ממוקדי המשיכה העיקריים ברציף 39.



אנשים רבים מתגודדים על המרינה ועל מדרגות תצפית מיוחדות שנבנו על הרציף ומתבוננים על עשרות ולעיתים מאות אריות ים ששוכבים על הרפסודות ומשתעשעים במים. אריות ים שמנסים לעלות על הרפסודה צריכים להתמודד עם אריות הים שכבר נמצאים עליה. על הרפסודה הם עסוקים בלקבוע מי ישאר ואת מי צריך לסלק. מפגשים משעשעים במיוחד מתרחשים כשאחד האריות במים מחליט לאחר מחשבה מרובה לקפוץ אל עבר רפסודה עמוסה ונוחת על גבו של אריה מנומנם ויבש. או אז מתעורר האריה בתהדמה, פוער את פיו ונוהם אל עבר הפולש. לעיתים הפולש כל כך נבהל מהתגובה שהוא מיד נופל חזרה למים והקהל מצידו מגיב בצחוק רם וסוחף.


למרות המריבות החוזרות ונישנות של אריות המים על מיקומם ברפסודה, רוב הזמן יש מספיק מקום לכולם. יתרה מכך, במרבית הפעמים בהם צפיתי באריות  הם היו צפופים על שתיים או שלוש רפסודות וניהלו מלחמות על מי יכול ומי לא יכול להצטרף לקבוצה בזמן שכל יתר הרפסודות האחרות באזור (ברציף יש כ-40 רפסודות) היו פנויות לחלוטין. לכאורה אין היגיון במריבות על משאב זמין, הרי המרחק בין הרפסודות הוא מספר מטרים בודדים ואין הבדלים משמעותיים בינהן למעט מספר האריות הרובצים על כל אחת מהן. אבל ככל שיש יותר אריות על הרפסודה כך היא יותר מבוקשת.   


אריות הים הם יצורים מאוד חברותיים והם מעדיפים לנוח בצמוד לבני מינם. פרטים שנמצאים על רפסודה לבדם הם כנראה פרטים חולים או פצועים שמעדיפים להיות לבדם או זכר גדול במיוחד שלאף אחד לא היה את האומץ לנסות ולהצטרף אליו.


את אריות הים אפשר לראות ברציף לאורך כל השנה. יחד עם זאת, בעונת הרבייה, בעיקר סביב החודשים יוני ויולי, יורד משמעותית מספר הפרטים ברציף. עובדי המרינה יורדים בדרך כלל פעם בשבוע ושוטפים את הרפסודות (בלי סבון כמובן, את המים הם שואבים מהמפרץ) כדי שהריח לא יבריח את התיירים מהאזור. בנוסף, פרטים פצועים או חולים זוכים לביקור צוות המרכז להצלת יונקים ימיים שמתגייסים לעזרתם, משגיחים ונותנים להם טיפול במידת האפשר.

חוץ מסן פרנסיסקו, אפשר לפגוש את אריות הים לאורך כביש 1. כביש זה עובר בסמוך לחופי האוקיינוס השקט. בסנטה קרוז למשל הם מתחבאים ממש מתחת לרציף של המרינה. בסן דיאגו, שממוקמת בקצה הדרומי של קליפורניה, תוכלו לצעוד לידם על החוף. רצועת חוף אטרקטיבית במיוחד לצפייה באריות ים באזור נקראת La Jolla Cove.

התחלתי את הכתבה כי רציתי לספר לכם על הלוויתנים שראיתי במונטריי. אבל לכל סיפור יש התחלה. וההתחלה, כך גיליתי תוך כדי כתיבה, היא אריות הים של סן פרנסיסקו. עוד לפני הלוויתנים יש לנו עוד לפחות שני ציוני דרך לעבור. לוטרות הים ופילי הים מצפים לנו מעבר לפינה. 



המאמר התפרסם ב״טבע הדברים״