המגן האנושי של אמא דובה

אמהות יעשו הכל בשביל הילדים שלהן. אחת ההחלטות החשובות של אמהות בטבע היא היכן להסתיר ולגדל את הצאצאים שלה. עבור דובים, טורפי על שנמצאים בצמרת מארג המזון, נראה שמדובר בבחירה ברורה: מקום מוגן מאנשים, בלב היער, שם ניתן למצוא שפע של מזון. אך אליה וקוץ בה, שכן אתר שכזה מושך גם דובים אחרים. אנשים חוששים מדובים. אבל מתברר כי דובים שנמצאים במצב פגיע חוששים מדובים אחרים יותר משהם מפחדים מאנשים.

מעט מאוד דברים מפחידים את אמא דובה יותר מדוב זכר. דובים זכרים בוגרים ידועים במנהגם להרוג גורים שאינם שלהם, ולפעמים גם את האמא שמגנה עליהם. בשוודיה לדוגמא, מתים מדי שנה כשליש מגורי דובים חומים. רוב מקרי המוות מתרחשים בעונת הרבייה ולמעלה מ-90% מהם נגרמים על ידי דובים זכרים שמנסים להזדווג עם האם. במידה והאם מאבדת את הגורים, היא מתייחמת ולכן לזכר שהורג את הגורים יש סיכוי טוב להפרותה.

אמא דובה תעשה הכל על מנת להגן על הגורים מפני הזכרים המתקיפים. חלק מהאמהות יקפדו את חייהן בניסיונות נואשים להדוף את המתקפה על הגורים. אך מחקר חדש מראה שיש אמהות שהתחכמו ומצאו דרך להמנע ממתקפות שכאלה. הן מגדלות את הגורים לצידו של האויב הגדול ביותר של הדוב: בני האדם.

אמא דובה מתרחקת מטריטוריית הזכר לאחר ההמלטה. לעתים קרובות היא מתרחקת ככל האפשר מבתי הגידול הטובים ביותר עבורה. כאשר החוקרים בשבדיה מצאו אמהות דובים שחיות בקרבת בני האדם, הם תהו האם זאת יכולה להיות אסטרטגיית רבייה, דרך להגן על הצאצאיהם מפני אימת הזכרים. אחרי הכל, דובים זכרים בוגרים כמעט ולא נצפים בסמוך לערים מכיוון שבני אדם נוטים להרוג אותם שם. אך האם אסטרטגיית הבחירה במגן אנושי כדי להגן על הגורים היא מוצלחת?

לא קל לחקור דובים חומים בשבדיה, הם מפוזרים שם על פני שטח בגודל של כ-13,000 קמ"ר. וגם אם מצאת אחד הוא יכול להעלם במהירות הבזק, במהירות של עד 50 קמ"ש ליתר דיוק. הזכרים כפולים בגודלם מהנקבות שבעצמן עשויות להגיע למשקל של 360 ק"ג. או במילים אחרות, זה לא מאוד נעים להיתקל בהם מקרוב.

חוקרי NMBU הצליחו לעקוב במשך שבע שנים אחר 30 אמהות דובות בדרום-מרכז שבדיה באמצעות קולרי GPS. על פי המחקר 19 מהאמהות גידלו את גוריהן בהצלחה, ו-11 מהן איבדו את גוריהן במתקפות של זכרים בוגרים. כאשר החוקרים בדקו היכן האמהות המוצלחות חיו בזמן עונת הרבייה, הם גילו כי הן נשארו קרוב למגורי אדם. הן שמרו על מרחק חציוני של 780 מטרים מהם, כשחלק מהדובות שהו במרחק של מטרים ספורים מחצרות האנשים. משפחות הדובים המוצלחות ביותר הסתתרו באזורים עם צמחייה צפופה ועבה, כאלו שהסתירו אותם מבני האדם. באופן זה הן יכלו להיות מאוד קרובות לאנשים, אך האנשים לא היו מודעים לקיומן. בכך מוזער פוטנציאל הקונפליקט בין שני המינים.

הקונפליקט בין הדובים והאנשים קיים וממשי. לדובים שנמצאים בקרבת האדם יש סיכוי גבוה יותר להידרס על ידי מכונית או לספוג יריות מציידים. בכל שנה, בין אוגוסט לאוקטובר, אנשים באזור יוצאים לצוד דובים, לעתים קרובות הם צדים אותם בסמוך לכפרים. יחד עם זאת, הציידים אינם שמים להם כמטרה נקבות עם גורים.

אמהות דובות מוצלחות נשארות קרוב לבני אדם בעונת ההזדווגות, הזמן הסביר ביותר של הרג גורים על ידי זכרים. לאחר עונת ההזדווגות הן משנות את התנהגותן ומתרחקות שוב מסביבת האדם. הדובות האמהות המוצלחות ביותר השתמשו בטקטיקה מוכרת מעולם החי: התייחסות לאויב של האויב שלהן כחבר. לעומת זאת, אמהות שאבדו את גוריהן במהלך המחקר היו כאלו שנשארו באזורים מיוערים טבעיים. הן שמרו על מרחק חציוני של 1,210 מטרים מבני אדם, ובכך חשפו את גוריהן למפגשים מסוכנים עם זכרים בוגרים.

המחקר סתר את האמונה ארוכת השנים שחלק מהדובים נמשכים לקרבת האדם בשל שפע המזון. האזורים הסמוכים לבתים, בהם חיות האמהות המוצלחות, הינם עניים יותר מבחינת זמינות המזון ואיכותו בהשוואה לאזורים טבעיים. לכן הדובות לא קישרו אנשים עם זמינות מזון, הן קישרו אותם עם בטיחות והגנה. זה הבדל משמעותי, אותו צריכים רשויות שמירת הטבע לקחת בחשבון כאשר מבחינים בדובים בקרבת בני אדם.

ממצאי המחקר מציפים שאלות חדשות שבוודאי ייחקרו בעתיד: האם זו התנהגות נלמדת? ומה קורה עם הגורים שהיו מוגנים בסמוך למגורי האדם? האם הם יותר מורגלים לאנשים, ובכך, האם הם נמצאים בסיכון גבוה יותר לקונפליקט עם בני אדם כבוגרים? האם התפתחות הגורים נפגעת בשל הקושי במציאת מזון איכותי בסביבת האדם? או אולי פסולת וזיהומים אחרים באזור מסכנים את חייהם? 

מקורות מדעיים:

Steyaert, et al. 2016. Human shields mediate sexual conflict in a top predator. Proc. R. Soc. B. The Royal Society.  

Steyaert, et al. 2014. Litter loss triggers estrus in a nonsocial seasonal breeder. Ecol. Evol

זוויגים של אפור

בשבוע שעבר כתבתי על ציפורים אוסטרליות ששרות לביצים שלהן. העוברים שבביצה מקשיבים לקולות ולומדים את הסיסמה הקולית של המשפחה. במקרה של הגדרונים האוסטרליים, הסביבה משפיעה על הקולות שישמיעו הגוזלים לכשיבקעו מהביצה. במחקר שהתפרסם לאחרונה, התגלה שהסביבה יכולה לא רק להשפיע, כי אם אף לגבור על הקביעה הגנטית; היא יכולה להפוך זכרים לנקבות.

ההשפעה של טמפרטורת הסביבה על קביעת זוויג העובר בזוחלים מוכרת היטב, אך הנה (שוב) תגלית מרעישה: צאצאים של חרדון מזוקן שמבחינה גנטית הם זכרים, ושהודגרו בטמפרטורה שמתעדפת נקבות, קיבלו תכונות פיסיולוגיות ורבייתיות של נקבות אך שמרו על התנהגות זכרית. 

בטבע קיימות הרבה דוגמאות ל"זוויגים של אפור"; זכרים שנראים כנקבות ועל ידי כך נמנעים מעימותים עם זכרים בוגרים, כמו למשל זכרים צעירים של אורנגאוטן. או זכרים שהופכים לנקבות, כמו דגי השושנון החיים בזרועות השושנה, ובמקרה שהנקבה נטרפת הזכר הופך לנקבה. או נקבות שהופכות לזכרים, כמו במקרה של פזית ים סוף, דג החי בלהקות של זכר אחד ומספר נקבות, בו אם הזכר נעלם אחת הנקבות בלהקה הופכת לזכר ותופסת את מקומו.   

במינים מסויימים של לטאות זוויג הפרט נקבע על ידי כרומוזומי המין, כמו בבני אדם. במינים אחרים של לטאות הטמפרטורה בה מודגרת הביצה קובעת את זוויג העובר. אבל לעיתים, כמו במקרה של חרדון מזוקן או של חומט שלוש-פסים מזרחי, גם הגנטיקה וגם הסביבה קובעים את מין הלטאה. "אני מסוקרן על ידי הרעיון, כי החלוקה הברורה של בעלי חיים לזכרים ונקבות, אינה לוכדת את המורכבות האמיתית של המצב", אמר המחבר הראשי של המחקר, פרופסור ריצ'רד שיין, אקולוג התנהגותי באוניברסיטת סידני.

החוקרים בחנו את השפעת הטמפרטורה על קביעת זוויג בחרדון מזוקן (Pogona vitticeps), זוחל החי בבית גידול מדברי או מדברי למחצה במזרח אוסטרליה ומגיע לאורך של כ-50 ס"מ. החוקרים הדגירו ביצים של הלטאה בטמפרטורות שונות ומצאו שבטמפרטורות הדגרה הגבוהות מ-32 מעלות צלזיוס, זכרים גנטיים הופכים לפרטים שמתפקדים כנקבות ומסוגלים להטיל ביצים פוריות. מתחת לטמפרטורה זאת, הגנטיקה היא זאת שקבעה את הזוויג. 

לאחר הבקיעה תיעדו החוקרים הן את התכונות הפיזיות (כגון טמפרטורת גוף או אורך זנב) והן את התנהגות החרדונים אותה הם מדדו, בין היתר, על פי התדירות שבה הם הזיזו את ראשם כשהוצב בפניהם אובייקט חדש, או על פי משך הזמן שלקח להם לצאת ממקום מקלט לשטח פתוח. המדענים גילו כי פרטים שעברו היפוך זוויגי דמו לנקבות רגילות, שכן מסת הגוף שלהן היתה דומה לזאת של נקבות רגילות והן הטילו ביצים פוריות. יתרה מכך, נמצא כי כמות הביצים שהוטלה בשנה על ידי פרטים בעלי היפוך זוויגי, היתה גבוהה משמעותית מזאת של נקבות רגילות.

יחד עם זאת, למרות מאפייני הגוף הנקביים ויכולת ההטלה שלהם, פרטים הפוכי-זוויג דמו יותר לזכרים רגילים בהתנהגות שלהם. למעשה, הם היו אפילו יותר גברתניים מהזכרים הרגילים: הם היו פעילים ונועזים יותר. מסקנת החוקרים היתה שההתנהגות הזכרית נקבעת על פי הגנים ולא על פי הסביבה. "עם התמהיל המתאים של מורשת גנטית ותנאי הסביבה, נוצרת לטאה שמתפקדת כנקבה אך, ככל שאנחנו יכולים לומר מהבדיקות שעשינו, חושבת כמו זכר", אמר שיין. 

הממצא הזה מטריד ומרתק כאחד, אם מסתכלים עליו בקנה מידה אבולוציוני. במידה והטמפרטורה באזורי המחייה של החרדונים המזוקנים תעלה בעקבות ההתחממות הגלובלית, עלולות הנקבות הגנטיות להיכחד לחלוטין. עלייה נוספת של הטמפרטורות תכחיד גם את כל הזכרים ותביא בכך לסופו של המין. מצד שני, מחקר זה יכול להסביר כיצד נוצרו מינים בהם נקבע הזוויג באמצעות טמפרטורת ההדגרה בלבד: יכול להיות שאנחנו עדים כאן למין שנמצא בשלב ביניים, בין קביעת זוויג גנטית וקביעת זוויג סביבתית.  

מקורות מדעיים:

Li, Hong, et al. 2016. "The behavioural consequences of sex reversal in dragons." Proc. R. Soc. B. The Royal Society.

Holleley, Clare E., et al. 2015. "Sex reversal triggers the rapid transition from genetic to temperature-dependent sex." Nature.

Shine, R., M. J. Elphick, and S. Donnellan. 2002. "Co‐occurrence of multiple, supposedly incompatible modes of sex determination in a lizard population." Ecology Letters.

לומדים עוד מהביצה – בייבי מוצארט לא לבד

בעבודת המאסטר שלי, פעם, מזמן, ב-2006, חקרתי תקשורת, שהתבטאה במעבר של אותות כימיים, בין ביצה ודוגרת. חקרתי מינים שונים, חלקם היו מינים אקזוטיים כמו האמו והיען ואחרים היו מינים מתורבתים כמו התרנגולת ואווז הבית. את הביצים הדגרתי באינקובטורים עד לבקיעתן. במהלך האינקובציה בדקתי רמות פליטה של רדיקל חופשי, חנקן חמצני, שנפלט מהביצה ויכול להשפיע על הרחבת כלי הדם בכתם הדגירה, לקבלת תוספת חום לדוגמא. 

ולמה אני נזכרת בזה? כי ממש עכשיו התגלה שלא רק אותות כימיים עוברים בין העובר והדוגרת כי אם גם אותות קוליים. בדומה לאשה בהריון שמשמיעה מוצארט לעובר בבטן, נמצא שציפורים דוגרות של גדרון אוסטרלי קוראות ברכות לביציהן. במחקרים שהתפרסמו לאחרונה נמצא ששני מינים של גדרונים אוסטרליים יכולים לשמוע את אמהותיהן ואפילו ללמוד חלקים בשיר בזמן שהם עדיין בביצה.

הגדרונים האוסטרליים הם ציפורי שיר קטנות. באוסטרליה ניתן למצוא תשעה מינים, חלקם מינים מוכרים מאוד בסביבות בין עירוניות. בעונת הרבייה, הזכרים נושאים בדרך כלל צבעים בוהקים של כחול ואדום. ובשל הרגלי הרבייה השיתופיים שלהם, הגדרונים היו מוקדי מחקר פופולארים בעשורים האחרונים. 

בסדרת ניסויים שנערכו על גדרון אוסטרלי הדור, בהובלתן של דוקטור דיאן קולומבלי-נאגרל ופרופסור סוניה קליינדורפר מאוניברסיטת פלינדרס באוסטרליה, התגלה שהעוברים של הגדרון לומדים מהאם עוד משהותם בביצה. ממצאים אלו סתרו הנחה ארוכת שנים שלעוברים יש יכולת למידה מוגבלת. מציאה של למידת קול עוברית בבעלי חיים, במיוחד ציפורי שיר, היא מיוחדת במינה, שכן אפילו אצל בני אדם, רק בשנים האחרונות התפרסם מחקר שמצא שעוברים אנושיים מתחילים לזהות מילים בגיל 30 שבועות. 

כמו הרבה תגלויות מרעישות אחרות, גם כאן, ממש במקרה, התגלה כי נקבת הגדרון משמיעה קולות לביצים. דוקטור קולומבלי-נאגרל סיפרה שבגלל קצב הטריפה הגבוה של הגדרונים ההדורים היא הציבה מיקרופונים בקנים שלהם. היא רצתה להקליט את קולות האזהרה, אבל המיקרופונים תיעדו גם קולות חדשים שהחוקרות לא הכירו קודם לכן, קולות הדוגרות לביצים. 

קולות הגדרונית הדוגרת לביצים

לאחר התגלית המשמחת, בחרו החוקרות להתמקד בקולות החדשים. הן תיעדו ירידה בקצב הלב של עוברי הגדרון ההדור בזמן שהם הקשיבו לקולות האם הדוגרת. ירידה בקצב הלב הינה סימן למתן תשומת לב בבני אדם ובעלי חיים אחרים. ובגלל שהממצאים בגדרונים ההדורים היו כל כך לא צפויים, קולומבלי-נאגרל וחובריה הרחיבו את המחקר שיכלול גם גדרון אדום-גב וצירפו חוקרים ממעבדת הציפורים שבאוניברסיטת קורנל.

שוב הניחו החוקרות מיקרופונים, אך הפעם בקנים של גדרון אדום-גב. באמצעות המיקרופונים הם תיעדו, על פני תקופה של ארבע שנים, את הקולות שהשמיעו האמהות לביציהן. הקולות התחילו בסמוך להטלה ונמשכו עד כשישה ימים לאחר הבקיעה והחוקרות ציפו לשמוע את הקולות אותם ישמיעו הגוזלים. 

בחינה מדוקדקת של ספקטוגרמות ההקלטות הראתה הבדלים משמעותיים בחתימת קולות גוזלים מקנים שונים. הגוזלים שבקעו החלו להתחנן למזון כשהם מחקים חלק מהקולות אותם הם שמעו כשהיו בביצה. אבל לחוקרות עדיין נותרה שאלה בלתי פתורה: האם הגוזלים באמת למדו את הקולות שהשמיעה האם בזמן שהותם בביצה, או אולי הם השמיעו אותם באופן אינסטנקטיבי?

על מנת לבחון את השאלה החליפו החוקרות ביצים מקנים שונים של גדרון הדור. כשהגוזלים בקעו, הם השמיעו קולות שהיו דומים יותר לאלו של האמהות המאמצות מאלו של האמהות המקוריות. מכאן הסיקו החוקרות שהגוזלים למדו את הקולות עוד מהביצה. ניסויים נוספים על גדרון אדום-גב הראו שההורים נטו לתת יותר אוכל לגוזלים שהשמיעו קולות הדומים לשלהם.

"לימוד קולות בזמן השהות בביצה דומה לסיסמה אלגנטית שיכולה לשמש את האמהות בכדי להבטיח שהן מגדלות את צאצאיהן שלהן", אמר אחד החוקרים. "פעמים רבות קוקיות משאירות ביצים בקני הגדרונים. אם הגוזל לא מסוגל לייצר את קול החתימה של אמו, יכול מאוד להיות שמדובר בקוקייה ואז ההורים לא יאכילו אותו".

עוד התגלה שהקולות שהעוברים למדו נשמרו בשירים אותם הם שרו בבגרותם, שירים שהם ישירו במשך כל ימי חייהם. תוצאות אלו איתגרו את התאוריה המקובלת שטוענת שגוזלים לא מתחילים ללמוד את שירי הבוגר לפני גיל עשרה ימים. 

החוקרות הראו שהשירים של הפרחונים הצעירים דומים יותר לשירת האמהות שלהן מאשר לכל נקבה אחרת באוכלוסייה. במילים אחרות, גם כבוגרים, פרחונים של גדרון אדום-גב שמרו על חתימת הקול הייחודית אותה למדו מאמם. גם בשימור ארוך טווח יש יתרונות, שכן באמצעות הקולות המשפחתיים היחודיים יכולה הציפור להבחין בין קרובי משפחה. החתימה הקולית מאפשרת לציפור לחלוק מידע חיוני, על מקור מזון או המצאות טורף, עם בני משפחתה ואף להמנע מרביית שארים.

כיוון שעוברים לומדים את קולות האם ומייצרים מהם את שירי הבגרות שלהם, הם בעצם לומדים לשיר עוד מהביצה. מחקר הגדרונים פותח דלת ללמידה עוברית במינים אחרים של עופות ויונקים, ולהבנת אופן התפתחות למידת הסימנים בעזרתם מזהים בעלי החיים את בני משפחתם.

מקורות מדעיים:

Colombelli-Négrel, D., M.S. Webster, J.L. Dowling, M.E. Hauber, and S. Kleindorfer. 2016. Vocal imitation of mother’s calls by begging Red-backed Fairywren nestlings increases parental provisioning. Auk.

Dowling, J.L., D. Colombelli-Négrel, and M.S. Webster. 2016. Kin signatures learned in the egg? Red-Backed Fairy-Wren songs are similar to their mother’s in-nest calls and songs. Frontiers in Ecology and Evolution.

Colombelli-Négrel, D., M.E. Hauber, and S. Kleindorfer. 2014. Prenatal learning in an Australian songbird: habituation and individual discrimination in superb fairy-wren embryos. Proceedings of the Royal Society of London B: Biological Sciences.

Colombelli-Négrel, D., M. E. Hauber, J. Robertson, F.J. Sulloway, H. Hoi, M. Griggio, and S. Kleindorfer. 2012. Embryonic learning of vocal passwords in superb fairy-wrens reveals intruder cuckoo nestlings. Current Biology.

      

שנהבים לפילים

שנה שעברה הושמד בטיימס סקוור טון שנהב ובשני ביוני, 2016, יצא ממשל אובמה בהכרזה היסטורית למען הפילים באפריקה: מכירת שנהב בארה"ב הינה אסורה על פי חוק. החוק החדש שיצא סוגר על מרבית אפשרויות הסחר בשנהב בארה"ב ומנסה לעצור את שוק השנהב המדמם שמוחק את אוכלוסיית הפילים באפריקה. 

פילים שפעם שוטטו במרחבי אפריקה במיליונים נמצאים היום בחברה המונה פחות מחצי מיליון. כ-35,000 מהם נטבחים מדי שנה. כל יום נטבחים 96 פילים וכל רבע שעה ניצוד פיל. ארה"ב מהווה את השוק השני בגודלו במכירת שנהב וכל פיסת שנהב שנמכרת מגיעה מפיל מת. סחר בערכי טבע, שהיה על אש נמוכה עד לפני כעשור, מדורג כיום רביעי בשוק השחור, אחרי סחר בסמים, נשק ובני אדם. סחר זה מניב כעשרים מילארד דולר על פי הערכות של שירות הטבע והדגים של ארה"ב.

החוק הועבר כחלק מהאסטרטגיה הלאומית של הממשל לצמצם ציד בלתי חוקי המאיים להכחיד את החיות היבשתיות הגדולות ביותר בעולם. בנוסף, החוק מתעד לייבש את ערוץ העברת הכספים של מצביאי אפריקה וארגוני טרור, שעל פי דיווחי מודיעין, הם המוציאים לפועל של הרג פילים וקרנפים למימון פעילותם. בשנים האחרונות האמירו מחירי השנהב והגיעו לכ-$3,000 לחצי ק"ג שנהב וכ-$50,000 עבור ק"ג קרן קרנף. החטים והקרניים יקרים בעיקר בסין וויאטנם שם משתמשים בהם באומנות וברפואה המסורתית. הביקוש הרב נענה על ידי ציידים לא חוקיים שטבחו בכ-100,000 פילים תוך שלוש שנים.

בזמן שההצעה החדשה לאיסור סחר בשנהב בארה"ב היתה על השולחן, תחת חוק המינים בסכנת הכחדה, שירות הטבע והדגים פתח את ההצעה להערות הציבור וכיום, עם 1.3 מיליון תגובות, היא ההצעה השנייה בהיסטוריה של הסוכנות מבחינת מספר התגובות. רובן המוחלט של התגובות, כ-98% מהן, קראו לאיסור מוחלט על סחר בשנהב. סוחרי עתיקות, שדרכם עברו מכירות של חפצים רבים העשויים שנהב, קבלו על ההצעה מהרגע הראשון בטענה של פגיעה בפרנסתם, אך דעת הציבור והממשלה הכריעו כנגדם. ניו ג'רזי, ניו יורק, קליפורניה והוואי, המהוות את השווקים הגדולים ביותר לסחר בשנהב, אסרו על מכירות שנהב בחודשים האחרונים.

למרות ההתגייסות חסרת התקדים של חלק מהמדינות והציבור הרחב, החוק עבר עם מספר תיקונים שכוללים היתר על מכירת עתיקות בנות למעלה ממאה שנה (עם תעודות) וכלי מוזיקה המכילים פחות מ-200 גרם שנהב. בנוסף, החוק מאפשר למוזיקאים לשאת כלי נגינה המכילים פחות מ-200 גרם שנהב בטיסות בינלאומיות. החוק מגביל גם את ייבוא "פרסי הציד", שניים לצייד (בעבר לא היתה הגבלה על מספר הפרסים). אוסר על מכירת שנהב כחלק מתכולת דירה או כזה שעבר בירושה, ומחיל איסורים ומגבלות על ייבוא שנהב מחוץ למדינה למטרות מסחריות ופרטיות.

בעבר, מותר היה לסחור בשנהב שהובא לארה"ב לפני שהמין הוכרז בסכנת הכחדה או בכזה שמקורו מפיל שמת באופן טבעי. הבעיה היתה שסחר בשנהב לא חוקי מסתתר תחת סחר בשנהב חוקי והאזרחים מתקשים להבדיל בין השניים.

בניגוד לשנהב פילים, במשך שנים רבות חל איסור מוחלט בארה"ב על סחר בקרני קרנפים. האיחור באיסור על סחר בשנהב נבע, ככל הנראה, עקב החיבה הרבה של האנשים לפריטי מותרות; פסנתרים, ידיות סכום וריהוט העשויים משנהב שבעלות עליהם העידה על השתייכות לחברה הגבוהה. החוק היום למען פילים צועד לכיוון חוקים שנחקקו בעבר למען שימור אוכלוסיית הקרנפים וצבי הים שהשריונות היפים שלהם כמעט וגרמו להכחדתם. 

במקום לנופף אצבע מאשימה, ארה"ב מנסה כיום לשמש דוגמא עבור מדינות אחרות שהיא מקווה שילכו בעקבותיה. היא שולחת אות לסין להיות אגרסיבית לא פחות בנושא, לעשות ככל שביכולתה כדי לחסום סחר לא חוקי כי הוא חזק שם יותר מאשר כל מקום אחר בעולם. ובסין מסתמן גם שביב של תקווה. שבוע הבא תצא משלחת מארה"ב לסבב שיחות בבייג'ינג עם רשויות שונות בסין שהסכימו ליצור הגבלות נוספות על הסחר בשנהב.

כיום יש הרבה יותר מודעות למצוקתם של הפילים. מנהל שירות הטבע והדגים, דניאל אש, אמר בעקבות ההכרזה על החוק החדש כי תושבי ארה"ב העבירו מסר ברור: אנו מוקירים את הפילים בטבע. אנו מוקירים את השנהב כשהוא נמצא על החיה ולא כשהוא מגולף בפסל או תכשיט.

יכול להיות שבעקבות החוק החדש פילים יהיו קצת יותר בטוחים בעולם. מצד שני, יכול מאוד להיות שלא...

השועלים ששורדים כנגד כל הסיכויים

צופר הספינה נשמע למרחוק. זה היה סימן שזמן הביקור שלי על האי הסתיים. מאוכזבת על שלא הצלחתי לראות את השועלים המפורסמים של האיים, שמתי פעמיי לכיוון תחנת העגינה. בעודי צועדת לכיוון החוף, פגשתי במשפחה שסעדה על שולחן פיקניק יחיד בצידי השביל. לצד השולחן, בין רגלי הסועדים, שיחקו שני שועלים קטנטנים. התיישבתי לצידם בהשתאות ושכחתי שעלי למהר לספינה.

איי התעלה של קליפורניה הם שרשרת איים, שמונה במספר, הממוקמים מול חופיה הדרומיים של  קליפורניה, באוקיינוס השקט. חמישה מהאיים הוכרזו ב-1980 כשמורת טבע. השמורה כוללת גם את האיים וגם את המים שסובבים אותם. הדרך הטובה ביותר להגיע לביקור באיים היא עם ספינות שיוצאות מהנמל בונטורה והדרך לשם היא עליזה במיוחד שכן עשרות ולעיתים אף מאות דולפינים נוהגים ללוות את הספינה ולעיתים אף אפשר לראות לוויתנים.

למעט מים זמינים, האי אליו הגעתי, סנטה קרוז, היה נטול משאבים לחלוטין. במידה ומפספסים את הספינה, אין ברירה אלא לבלות את הלילה בשטח ולחכות לספינה שמגיעה בבוקר למחרת. מי שמראש רוצה לישון על האי צריך להביא איתו אספקת מזון וציוד מחנאות וללון בשטח מוגדר לשינה, לאחר שקיבל את האישור המתאים.

יש המתייחסים לאיים כאיי הגלאפגוס של ארה"ב, שכן הם ידועים בחי והצומח הייחודיים והעשירים שלהם. מבין בעלי החיים, שועלי האיים (Urocyon littoralis) הם המפורסמים ביותר, שכן הם היונקים הגדולים ביותר על האי והם נוהגים להסתובב באזורי המחנאות. שועלים חיים על שישה משמונת האיים, ועל כל אי נמצא תת מין ייחודי אחר.

השועלים הגיעו לאיים לפני אלפי שנים, ככל הנראה עם בני האדם, ובשל בידודם מהייבשת עבר על השועלים תהליך של התגמדות. גופם התכווץ בתהליך אבולוציוני הידוע כננסות איים וכיום הם קטנים יותר מחתול הבית. שועל איים בוגר שוקל פחות משלושה קילוגרם, הקטנים שבהם שוקלים קילוגרם אחד בלבד.

בידוד השועלים מהיבשת ומכל אחד מהאיים האחרים יצרו תנאי מעבדה טבעיים לחקר האבולוציה. בשל בידודם, שועלי האיים פגיעים במיוחד, שכן הם אינם חסינים למחלות וטפילים המגיעים מהיבשת, במיוחד אלו המועברים על ידי כלבים. אם לא די בכך, במחקר שהתפרסם לאחרונה גילו החוקרים שמבחינה גנטית יש מעט מאוד שונות בתוך כל אחד מתתי המינים ובמיוחד בתוך תת המין של שועלי האי סן ניקולס. באי זה הקירבה הגנטית הרבה בין הפרטים דומה לקרבה גנטית בין תאומים זהים. החוקרים מצאו מעט מאוד הבדלים בין הגנים שמגיעים מהאב ואלו שמגיעים מהאם. תת מין זה מחזיק בשיא המפוקפק של הכי מעט שונות גנטית במין שמתרבה ברבייה מינית. בנוסף, החוקרים מצאו ששועלי האיים נושאים הרבה יותר מוטציות פוגעניות מהקרובים שלהם, השועלים האפורים המצויים ביבשת.

את המחקר שהתפרסם בסוף אפריל הוביל ד"ר רוברט וויין (Robert K. Wayen) מאוניברסיטת קליפורניה, שהתחיל לחקור את שועלי האיים בתחילת שנות ה-90. "הם כמו הדודו" הוא טען באחד הראיונות איתו, "אין להם כל פחד מאנשים. אתה יכול פשוט לשים אותם בחיקך". אכן, השועלים שפגשתי על האיים השתובבו לידי במשך דקות ארוכות כשאני מתבוננת בהם ממרחק נגיעה.

מחסור בשונות גנטית מסכן את יכולת ההישרדות של המין, שכן כל שינוי בסביבה יפגע באופן דומה בכל הפרטים, הם כולם חסינים ופגיעים באותה צורה בדיוק לכל שינוי אפשרי שמתרחש בסביבתם. בנוסף, מחסור בשונות גנטית מתבטא פעמים רבות במוטציות הפוגעות בבריאות, מקטינות את מספר הצאצאים ומקצרות את אורך החיים. דוגמא מפורסמת יותר לבעל חיים שסובל ממחסור בשונות גנטית הוא הברדלס. חוקרים משערים שבעקבות קטסטרופה סביבתית אוכלוסיית הברדלסים עברה דרך "צוואר בקבוק" ורק מספר בודד של פרטים שרד. רמת הקרבה בין פרטים של ברדלסים היא כזאת שניתן לקחת פיסת עור מפרט אחד ולהשתיל בפרט אחר ללא חשש לדחייה של השתל. 

אז איך בכל זאת הצליחו השועלים לשרוד במקביל על כל אחד מששת האיים? החוקרים משערים שבשל היותם טורפי על החולשים על אי קטן, הם נאלצו להתמודד עם פחות אתגרים בהשוואה למינים אחרים בעלי שונות גנטית נמוכה. עוד מניחים החוקרים כי השועלים שרדו בזכות בני האדם שחיו על האיים. השערה נוספת היא שהגנים מופעלים אחרת אצל פרטים שונים ובכך נשמרת שונות כלשהי באוכלוסייה. לבסוף, הם משערים ואומרים שכל אחד מהגורמים, או שילוב כזה או אחר שלהם, מנעו את הכחדות השועלים.

לאחר שהצליחו לשרוד במשך אלפי שנים על האיים, בשנות ה-90 חלה ירידה חדה ומדאיגה במספר השועלים, בעיקר בשל פעילות ערה של בני האדם ועיטים זהובים שהגיעו לאיים וטרפו אותם. בשנת 2004 הוכרז המין כמין בסכנת הכחדה והרשויות החלו במאמצים לשימורו. בעקבות המחקר, דרך אחת שעלתה לסייע לשועלים הייתה להעביר תתי מינים מאי לאי, שכן במידה ותתי המינים יתרבו זה עם זה השונות הגנטית באוכלוסייה תגדל.

שיטת ההעברה סייעה בעבר לאוכלוסיית פומות מבודדת בפלורידה, שם התקשו הפרטים להעמיד צאצאים. החוקרים העבירו פומות מטקסס שתרמו לשונות הגנטית של האוכלוסייה ומספר הפומות בפלורידה עלה בתגובה. יחד עם זאת, ד"ר ויין מתנגד לסיוע גנטי לשועלי האיים, לפחות עד שיהיה ממצא משמעותי שמוכיח שירידה במספרם נובעת ממחסור בשונות גנטית. "אני אהסס מאוד להעביר שועלים" אמר ד"ר וויין. "כל אי הוא ייחודי מבחינה גנטית. לא הייתי רוצה להיות זה שהורס אותו".

שלא כמו בעלי חיים אחרים שנתקלים בהם בטעות בשבילים ובדרכים צדדיות, שועלי האיים מחפשים את סביבת האדם. אזור האוהלים והפיקניק הוא האזור המועדף עליהם, שכן שם הם מבלים את רוב זמנם בחיפוש אחר שאריות מזון שהשאירו המטיילים. הם לא נרתעים מלהיכנס לאוהלים או לגנוב סנדוויץ שהונח לרגע על השולחן לקראת הארוחה.

לספינה הצלחתי להגיע בזמן. הפקחית על הסיפון התעניינה בבעלי חיים שפגשתי בזמן הביקור באי. בחרתי להראות לה תמונות של זוחלים וציפורים של מינים פחות מוכרים, על מנת שתסייע לי להגדירם. היא הסתכלה בתמונות וצהלה בשמחה: "איזה יופי. בדרך כלל מראים לי רק תמונות של שועלים".   

עוד בנושא תוכלו למצוא כאן.

אוצרות הטבע של קניו נגרו

אחרי שסיימנו להתמוגג מהעצלן ולהצטלם עם האיגואנות, הגענו לשמורה שנראתה מאכזבת במבט ראשון. רחבת הכניסה נראתה מוזנחת ונטושה והמראה הכללי של השמורה לא הסגיר את אוצרותיה. מי הנהר היו חומים ועל גדת הנהר ישבו משפחות של דייגים. הדייגים התבוננו בריכוז במי הנהר בעוד הילדים נופפו לנו בשמחה. מצדו השני של הנהר רבץ אליגטור. היה זה קיימן ממושקף. נראה היה שנוכחות בני האדם לא הטרידה אותו במיוחד וגם המקומיים קיבלו את נוכחותו של הזוחל האימתני בשלוות נפש מפתיעה. 

שניים מעובדי השמורה שראו אותי מסתובבת עם עדשת זום גדולה, תפסו אותי ביד והובילו אותי לעץ שעמד בכניסה למסעדה. הם הצביעו כלפי מעלה ואני התאמצתי מאוד כדי לראות במה מדובר. לא היתה לנו שפה משותפת שכן אינני דוברת ספרדית ולא הצלחתי לראות מה מסתתר בין ענפי העץ. אחרי כעשר דקות של תנועות ידיים ושיפור עמדות "ראיתי" את הינשוף. זאת אומרת, ראיתי גוף ונוצות שביחד מסגירים שמדובר בינשוף. הוא היה מוסווה כל כך טוב שבכל פעם שהורדתי ממנו את העיניים לקח לי מספר דקות למצוא אותו שוב. הינשוף היה ממצא מתסכל, אך לשמחתי הרבה, מתחת לינשוף מצאתי עכביש צהוב וגדול שבנה לו רשת גדולה ומרשימה. אך לא היה לי זמן רב לבלות עם החבר החדש שכן הסיור בנהר עמד לצאת לדרך.  

נפרדתי לשלום מעובדי השמורה החביבים, מהינשוף והעכביש ועליתי לסירה. עוד לא הספקתי להתיישב במקומי והמדריכה כבר הצביעה על הקיימן הממושקף שראיתי מהגדה. ההתרגשות בסירה היתה גדולה והתחלנו בשיט לכיוונו. הקיימן הסתכל עלינו במבט משועמם והמדריכה סיפרה שתיירים זה המזון האהוב עליו אז בבקשה לא להוציא ידיים מהסירה. על גזע העץ, מעל הקיימן, היתה שורה של נקודות שחורות שהתגלו כעטלפים ממשפחת האשמניים.

הסירה המשיכה לשוט במעלה הנהר כשסביבה התעופפו במיומנות רבה סנוניות מנגרוביים. הסנוניות עפו בסמיכות גבוהה לדפנות הסירה, מדי פעם נדמה היה לי שהתרסקות של הסנוניות בסירה היא בלתי נמנעת והבטתי לאחור לוודא שהמפגש עבר בשלום. אבל הסנוניות מורגלות היטב בליווי הסירה. נראה שבדומה לפרה ההולכת באחו, הסירה מספקת להן שלל חרקים מעופפים שמסגירים עצמם בזמן השיט. 

לא עברו עשר דקות מתחילת השיט וכבר שמענו את השאגנים. הם היו עסוקים במעברים אקרובטים בין הענפים ואכילת עלים מעץ שענפיו כיסו את הנהר כשמשייה על החוף. ניסתי למצוא לעצמי את השאגן הקרוב ביותר לצילום פורטרט, אך השמש החזקה ופרוותם השחורה של השאגנים לא הקלו על המשימה.

כמעט אמרתי נואש ואז בצבץ לו ראש כתום בין הענפים. קל היה להבחין בשאגן הג'ינג'י והוא מיד הפך לאטראקציה המרכזית בסירה. הוא התקדם לעברנו בין הענפים עד שהגיע, כמו בהזמנה, לענף חשוף ומואר בקרני שמש מלטפות. המדריכים טענו שבכל העולם יש פחות מעשרה שאגנים לבקנים מהמין הזה. ושלא בכל סיור מצליחים לראותם, ושאפילו אם מצליחים אז זה בדרך הם רחוקים ומוסתרים למחצה מהעין. הרגשנו שאנחנו ברי מזל, למרות שבאינטרנט אפשר למצוא די הרבה תמונות של שאגנים ג'ינג'ים מקניו נגרו. יחד עם זאת, כשיצאנו מהאזור והראתי תמונות של הפרט הלבקן למדריכי טבע מקומיים, הם אמרו שהם מעולם לא נתקלו בפרט שכזה והם גם לא ידעו על קיומו. אז אם אתם רוצים לפגוש בשאגן לבקן בטבע, קניו נגרו הוא ככל הנראה הסיכוי הטוב ביותר שלכם לפגוש באחד.

שלוש מאות תמונות של שאגן לבקן אוכל עלים אחר כך, המשכנו בדרכנו. חלפנו על פני אנפות כחולות, איגואנות ירוקות, כפנים ורודים, קיימנים ממושקפים, עצלנים ועוד מספר שורות עטלפים שהיו סדורות היטב על גזעי העצים.

נחשונים וקורמורנים גם הם לא נעדרו מהסצנה. הם עמדו בחשיבות רבה על איים קטנים בנהר ופרסו את כנפיהם כנגד השמש. נחשון אחד אף הוציא את ראשו מהמים כשבמקורו דג ציקליד פעור פה. במשך דקות ארוכות נאבק הנחשון בדג וניסה להפוך אותו במקורו (כדי שהדג יחליק בקלות ולא יתקע בגרון, על הנחשון להתחיל לבלוע את הדג מהראש). לבסוף, בתנועה אחת מהירה, הנחשון הפך את הדג באויר ותוך מספר שניות כבר לא נותר כל זכר לדג.

אחרי שנרגענו מהמחזה, הופנתה תשומת ליבנו לבסיליקס בעל צבעים ירוקים עזים שעמד ליד הסירה. הבסיליקס ידוע ביכולות הריצה שלו על פני המים וכך הוא גם קיבל את שמו העממי: לטאת ישו. מהרגע שזוהה הבסילקס הראשון, ידענו מה לחפש ומצאנו עוד עשרות אחרים מתחרדנים על גדות הנהר.

בין הנחשונים והלטאות פגשנו בלגונה קטנה, בעוד מספר מיני אנפות, שלדגים ועופות דורסים. דורס אחד אף תפס צלופח לנגד עינינו המשתאות ולמורת רוחם הרבה של עופות המים באזור. העופות פרצו בזעקות שוברות לב וחסידת עצים אחת אף הגדילה לעשות ורדפה אחר הדורס עד שהוא נאות להתעופף מהמקום.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו חזרה ללה פורטונה. בעלייה למלון ראיתי חמש ציפורים גדולות עומדות על צמרת עץ חשוף ענפים ובמהרה התברר שמדובר בטוקנים. היו אלה טוקנים שחורי לסת.

טיסה ישירה לגן עדן - קוסטה ריקה

שמים כחולים בצבצו מבין העננים שהיו פזורים בשמים ככבשים הרועות באחו. מדי פעם זזו העננים ואז אפשר היה להבחין גם בפסגתו המרשימה של הר געש הצופה על העיירה. כר דשא ירוק שחלקו האמצעי היה מוקדש לגינת פרחים עליזה היה פרוס למרגלות ההר וסביב הגינה התהלכו כתרנגולות ארבע עופות גדולים וצבעוניים עם ציצית מלכותית על הראש. לרגע נדמה היה שהאיורים הנפלאים מספריו של ד"ר סוס קמו לתחייה והם מתהלכים לנגד עיני.

האמת שהיו לי הרבה חששות לגבי הביקור בקוסטה ריקה. תחקיר מהיר באינטרנט לפני הנסיעה העלה בעיות בטיחותיות רבות באזור. אפילו במלונות טובים היו אנשים שהתלוננו על כך שכל רכושם נגנב מהחדר והם נותרו תקועים במדינה בלי כסף ובלי דרכון וסיפור מטריד במיוחד היה על שוטר שעצר רכב של תייר ולקח לו את כל ציוד הצילום. חבר סיפר שגנבו לו תיק תוך כדי ישיבה במסעדה וקרובת משפחה סיפרה שמיד אחרי הנחיתה היא נתקלה בגופה מוטלת ברחוב. חלק מהחברים ששכרו רכב הצהירו שהדרכים מאוד משובשות, שחברות ההשכרה עלולות לעקוץ אותך באלפי דולרים ושלעיתים כל הכביש מוצף ואי אפשר לחצות אותו עד שמזג האוויר משתפר. בכל זאת, אחרי ששקלנו את כל האפשרויות, החלטנו לשכור רכב ארבע על ארבע. 

הטיסה עברה במהירות אך ביקורת הדרכונים היתה מייגעת והתור לעמדות הבדיקה ארך כשעתיים. בסוכנות הרכב ביקשו מאיתנו פיקדון של 2,000 דולר על המכונית. העובדה שלקחנו את המכונית מסוכנות רכב גדולה ומוכרת הקלה במעט על פעולת החתימה. אחרי מספר בירורים, קיבלנו את הרכב, מוט הילוכים ידני כמובן, ויצאנו לכיוון לה פורטונה. בצידי הדרך, ביציאה מהעיר, למדנו שסוסים הם חלק חשוב משגרת היום באזור. הפארקים הציבוריים היו מלאים בסוסים שחנו מתחת לעצים או סתם עמדו על הדשא. על השבילים הורים הוליכו סוסים שעל גבם הושבו הילדים. ופעם אחת אפילו חלפנו ליד מסלול מרוצים מאולתר לצידי הכביש המהיר. במסלול דהרו הסוסים במהירות מקסימלית, בזה אחר זה, בזמן שהרוכבים החזיקו שעון ומדדו את קצב גמיעת המרחק. חוץ מהסוסים, בדרך פגשנו גם במספר ציפורים צהבהבות שעמדו על ענפים בצד הדרך.

הנסיעה התקדמה על מי מנוחות עד שנתקענו אחרי מכוניות שעצרו על נתיב ההתקדמות היחידי בכביש. השיירה היתה ארוכה ולא הצלחנו לזהות את המקור לעצירה. כל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות עד שהפקק יפתח. עמדנו על הכביש כארבעים דקות. למרבה המזל גם ככה לא תכננו כלום ליום הנחיתה, שכן ידענו שזמני הנסיעה באזור הם בדרך כלל ארוכים משמעותית מהמצופה. אך למרות העיכוב בדרך זכינו לראות את הר הגעש בשקיעה.

אחרי השקיעה, יצאנו לסיבוב לילי קצר בחיפוש אחר בעלי חיים ופרשנו לישון. התעוררנו בזריחה לקול ציוץ הציפורים וכבר ביציאה מהחדר הצלחנו להבחין בכתמי צבע אדומים, צהובים, ירוקים וכחולים שהתעופפו בין העצים. למרות הרצון הרב לגלות למי שייכות הנוצות הצבעוניות, נאלצנו להמשיך לארוחת הבוקר כי קבענו סיור בוקר בקניו נגרו, שמורת טבע הצמודה לניקרגואה. ציפינו מאוד לסיור בשמורה שידועה במגוון המינים המרשים שניתן למצוא בה והיא גם אחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. בנוסף, מהדלפק במלון הגיעה לאוזנינו השמועה שיום קודם לכן צפו בסיור בשאגן אלבינו, מחזה נדיר במיוחד.  

ארוחת הבוקר הוגשה למרגלות הר הגעש. על כר הדשא התהלכו שני זכרים ושתי נקבות של קוראסאו ענק. הם עברו בין השולחנות וניסו להשיג מטעמים מארוחת הבוקר. הנהג שהגיע לאסוף אותנו לסיור היה מופתע מאוד כשסיפרנו לו על המפגש עם העופות הגדולים על כר הדשא. הוא סיפר שקשה מאוד לראות את הקוראסאו ושאם כבר אתרע מזלך והצלחת להתקל באחד הוא מיד בורח ונעלם מהעין.

הנסיעה לקניו נגרו נעשתה בעיקרה על שבילי עפר עמוסי מהמורת. היינו משועשעים לגלות שבדומה למדריכים באפריקה, גם המדריכים בקוסטה ריקה השוו את הנסיעה למסאג' מקצועי. בצידי הדרך היו שדות של פולי קפה, אננס ואבוקדו ועל פנינו חלפו משאיות ענק עמוסות בקני סוכר. באחת הפניות, ראינו מרחוק רכבים עומדים בצד הדרך. עצרנו מאחוריהם והמדריכים הצביעו על עצלן שהיה מחובק לצמרת עץ. זה היה העצלן הראשון שלי.

אחרי כשעה של נסיעה עצרנו במסעדת האיגואנות המפורסמת. למרות שבעבר היה נהוג לאכול את האיגואנות, שבשפה המקומית נקראות 'תרנגולות העצים', המסעדה לא ידועה בשל יכולות בישול האיגואנות שלה. בעלי המסעדה זורקים כל יום את שאריות המזון בחצר המסעדה וכך התאספו להן עשרות איגואנות עצומות באזור והמקום הפך לאטראקציה תיירותית.

   המשך המסע במרחק לחיצה....