יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

חוגגים הודיה

ההכנות וההתרגשות הכללית בעיר לקראת חג ההאלווין היו כאין וכאפס למה שהתרחש בה לאחר מכן; גזעי העצים ברחובות עוטרו במנורות צבעוניות, כדורי חג אדומים ענקיים הוצבו במזרקה שבשדרה השישית, עץ אשוח גדול מימדים הוצב אחר כבוד ברוקפלר סנטר ומולו התמקמה שיירת המלאכים המסורתית. זירת ההחלקה ברוקפלר נפתחה לשמחתם הרבה של המבקרים ומול כל אלה, חנות הכולבו סאקס בשדרה החמישית החלה להקרין מופע אור-קולי על חזית הבניין שלה. יחד עם זאת, את מירב ההתרגשות בעיר סיפק המצעד השנתי של מייסיס לכבוד חג ההודיה.
בין שלל מסורות חג ההודיה, קיבלו בלוני המצעד של מייסיס מקום דומה לזה של פשטידת הדלעת ורוטב החמוציות. השנה חגג המצעד השנתי של מייסיס את יום הולדתו התשעים. 16 בלונים של דמויות מסדרות מצוירות, 27 בלונים של קישוטי חג, 26 עגלות מהודרות, 16 תזמורות צועדות, 1,100 מעודדים ורקדניות ולמעלה מ-1,000 ליצנים במרכז העיר. את המצעד הצבעוני הזה חתם סנטה קלאוס שישב במזחלת עמוסת מתנות ורתומה לאיילים מעופפים.
המצעד מתחיל כל שנה בתשע בבוקר והמהדרין יגיעו כבר בשש בשביל לתפוס מקומות בשורה הראשונה. למרות שהמצעד נפרס לאורך ארבעה קילומטרים, מי שלא ישכים לקום יתקשה למצוא נקודות תצפית טובות. בכל זאת מדובר במצעד הכי נצפה בעיר, למעלה משלושה מיליון וחצי איש מתייצבים לראותו צועד ברחובות ניו יורק ועוד 50 מיליון איש צופים בו מהבית בשידור חי.
שנה שעברה הייתה זאת הפעם הראשונה בה צפיתי במצעד מרחובות העיר. הגעתי לכיכר קולומבוס בסביבות שמונה בבוקר ומצאתי לעצמי מיקום מעולה לתיעוד האירוע, השמש, הבניינים, הקהל כולם היו בכיוון הנכון. אבל שעה אחרי שהמצעד התחיל כבר לא יכולתי לזוז, לא הצלחתי להרים את הידיים כדי לצלם ובקושי הצלחתי לנשום, מצאתי את עצמי נמחצת בין עשרות רבות של אנשים. דקות רבות עברו עד שהצלחתי לפלס דרכי החוצה, זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה והשנה התלבטתי אם לנסות שוב.
בנוסף, חברים בעיר טענו שיש התראות על פיגועים ושכדאי להימנע מלצאת לאזור המצעד. אכן, לראשונה חסמה משטרת ניו יורק לחלוטין את כל תנועת כלי הרכב באזור המצעד. היא גם הציבה למעלה מ-80 משאיות עמוסות בחול כמחסומים ופרסה כ-3,000 שוטרים חמושים ומלווים בכלבי הרחה, מומחים באיתור חומרי נפץ, לאורך המסלול.

מבחינתי משטרת ניו יורק הוכיחה את עצמה כל כך הרבה פעמים, שלא היה לי ספק שגם האירוע הזה יסתיים בשלום. אז יום לפני המצעד יצאתי למחקר מקדים של זוויות צילום וסימנתי לי רחבה גדולה בפינת רחוב 51 והשישית. הגעתי לשם בשעה שמונה וחצי בבוקר, חוץ מהשורות הראשונות וכמה ספסלים כל האזור היה פנוי לחלוטין. לקראת השעה תשע הרחבה התמלאה, אבל למעט מספר ראשים וטלפונים שמדי פעם חסמו לי את זווית הראייה, כל האירוע היה קליל למדי ואוורירי.
יש בי דואליות רגשית ומצפונית לגבי המצעדים בעיר בכלל והמצעד של מייסיס בפרט. הרי כל המופע הראוותני הזה הוא מסחרי לחלוטין, עולה לא מעט כסף ויש לו גם מחיר סביבתי לא מבוטל. למרות שהליום הוא היסוד הכי נפוץ ביקום, בכדור הארץ יש "משבר הליום" חמור והיסוד הבלתי מתחדש הזה עלול להיגמר בדור הנוכחי.

אף שהליום מתקשר בראש ובראשונה עם ניפוח בלונים ושינוי משעשע של הקול, הוא מהווה רכיב חשוב בתחומים של תהודה מגנטית גרעינית ופעילויות טכנולוגיות אחרות, בעיקר בזכות היותו יציב, בלתי פעיל ו"חוסר הנכונות" שלו לעבור ריאקציה עם כימיקליים אחרים. אף על פי כן, יותר מ-8,500 מטרים מעוקבים של הליום סופקו השנה למייסיס על ידי לינדה צפון אמריקה בע"מ, החברה ששמרה על ריחופו של המצעד במשך 22 השנים האחרונות. עיתון פורבס העריך שלמעלה מ-30,000 דולר הושקעו בניפוח בלוני המצעד.
מצד שני, המצעד מקרב לבבות. אנשים מתרבויות שונות ובגילאים שונים, מהגרים, ילידים ותיירים כאחד, עומדים זה לצד זה ונהנים יחדיו מהמצעד. אין להמעיט בערך הדבר, במיוחד לאור תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב, ההפגנות היומיות בשדרה החמישית ואווירת ההסתה הכללית במדינה. אחרי כל התפרצויות הזעם משני צדי המתרס, האווירה החגיגית והמאחדת של המצעד, זאת שמציבה אנשים עם דעות שונות בהרמוניה זה לצד זה, אינה דבר של מה בכך.  

האלווין בניו יורק

אי אפשר ללכת בעיר בלי לחוש באווירת החג. בני משפחת הדלועיים מככבים בכל פינה, בעיקר הדלעת אשר, יחד עם השלכת, צובעת את העיר בכתום. החנויות החלו להציב סלסלות מעוטרות בפרצופים מפחידים לאיסוף ממתקים בחלונות הראווה כבר לפני מספר שבועות והקונדטריות מוכרות מאפים בדמות שדים ומפלצות כמיטב מסורת החג. הרחובות מקושטים במכשפות, קורי עכביש, עטלפים ובובות מדממות. ובימים האחרונים מצטבר תור בכניסה לחנויות התחפושות שהולך ומתארך ככל שמתקרבים ל-31 באוקטובר, ליל כל הקדושים.
ליל כל הקדושים, הידוע גם בשם האלווין, הפך להיות אחד החגים החביבים עלי ביותר כאן בעיר ולא בכדי יצרתי סביבו מסורת משלי. קודם כל הוא מגיע יחד עם השלכת ומי לא אוהב שלכת? אז כל שנה אני יוצאת בעקבות השלכת לפני החג ואני מנצלת את הנסיעה לבחירת דלעת משובחת באחת החוות באזור.

אחרי שקונים דלעת רצוי גם לגלף אותה, דבר שהתגלה כחוויה מאתגרת, אומנותית ומקרבת לבבות. השנה הצלחתי לגייס את חבריי הישראלים בעיר לערב יצירת ג'ק-או-לנטרן, גילוף פרצוף מפחיד בדלעת והצבת נר מאיר בתוכה. מבחינה פיזית, סחיבת הדלעות לאירוע היה החלק המתיש ביותר. מבחינה נפשית, ניקוי הדלעת בחן את מידת הסבלנות של המשתתפים. לאחר כשלוש שעות, כל המשתתפים יצאו בשלום מהמפגש, למרות הסכינים הרבים שהיו מעורבים באירוע, ועם דלעת מגולפת שלא הייתה מביישת גם חוגגים ותיקים. 
הדלעות המגולפות מקשטות את חלון הבית עד שמגיע אירוע השטת דלעות בסנטרל פארק; מגיעים עם הדלעת למקום המפגש בסנטרל פארק ותורמים את הדלעת למארגנים, שבתורם מציבים אותה על רפסודה. בסופו של דבר, עם רדת החשיכה, הם משיטים את כל הדלועים בשיירה מוארת באגם. זה פתרון הרבה יותר יצירתי לטעמי מלזרוק את הדלעת הנרקבת על חלון הבית לפח.

עוד מסורת חביבה היא לעבור בין הבתים, במיוחד באזור המזרחי של סנטרל פארק, שמשקיעים ומקשטים לקראת החג. מכשפות תקועות על עץ, שלדים, בובות חסרות ראש, עכבישים ענקיים, עטלפים ושלשלאות ברזל מכסים כל חלקה טובה. בערב החג, הבתים הללו חביבים במיוחד על הילדים שיוצאים לציד ממתקים במסורת הידועה של "תעלול או ממתק".
בעלי הכלבים בעיר חוגגים את האלווין שבוע לפני המועד הרשמי וכל גינת כלבים בעיר שמכבדת את עצמה מארגנת תחרות תחפושות כלבים. בפארק תומפקינס יש אפילו מצעד שנתי של כלבים מחופשים. הכלבים בניו יורק רגילים בתלבושות, שכן במזג האוויר החורפי רובם יוצאים להליכות עם מעילים ומגפיים. בנוסף, הרבה מהכלבים בעיר מטיילים בעגלות שלכבוד האלווין הופכות לכרכרות מלכותיות או אמבטיות מלאות בבועות סבון, ולכן רובם לא מוטרדים מהתחפושות שלהם. הם מתרוצצים בגן הכלבים כמנהגם מדי יום והדבר יוצר סיטואציות מצחיקות של כרישים שרודפים אחרי נקנקייה או, בהתאמה מוחלטת עם הבחירות הנוכחיות בארה"ב, בולדוג אנגלי שמחופש לדונלנד טראמפ שמציק לגולדן רטריבר שמחופשת להילרי קלינטון.
כל הבנייה של אווירת החג וההכנות מגיעות לשיא ב-31 באוקטובר, או אז יוצאים כל השדים במצעד מרהיב של שלדים, זומבים ומפלצות על השדרה השישית לכיוון בניין האמפייר סטייט. למצעד יכול להצטרף כל מי שהצטייד בתחפושת, אבל גולת הכותרת שלו היא אנשי המקצוע, השחקנים ומפעילי הבובות, שמפעילים שלדים ענקיים ודלעות שצועדים בראש המצעד.

ראשיתו של המצעד היה ב-1974, באותה שנה מפעיל בובות ויוצר מסכות בשם ראלף לי החל במסורת כשהלך עם ילדים מהשכונה מדלת לדלת. אחרי שנתיים הצטרף למסורת תאטרון ניו יורק ופופלאריות האירוע גדלה עד שמצעד הלואין בווילג' קיבל חיים משל עצמו והפך להיות אחת מחגיגות התחפושות הגדולות בעולם. השנה צעדו במצעד 60,000 משתתפים בפני קהל של כשני מליון צופים.

שנה שעברה השגתי תעודת עיתונאי וסיקרתי את המצעד מבפנים. הגעתי כארבע שעות לפני תחילת המצעד וצפיתי בשחקנים מתאפרים, מתלבשים ומרכיבים את השלדים לקראת המצעד. הגעתי בתחפושת סימלית של וויקינג וכשהמצעד התחיל פסעתי לאורכו לרוחבו בחיפוש אחר התחפושות והסצנות המעניינות ביותר לצילום. את המסע הצילומי שלי קטעו חבורה של זומבים שהחליטה להתנפל עלי ולגרור אותי ללב המצעד. 
זה אחד החגים הכי עוצמתיים שיצא לי לחגוג בחיי. השילוב של החשיכה והתחפושות יוצר אינטימיות בלתי רגילה בין אנשים זרים. אני מחבבת כל אירוע שמצליח להפתיע ולרגש אותי וליל כל הקדושים מצליח לעשות זאת שנה אחרי שנה.