סתיו בניו יורק

קצת קשה לחשוב עכשיו על שלכת כי כל כך חם בחוץ. הליכה קצרה לסנטרל פארק ואני הופכת לשלולית. ובפארק הכל ירוק, מאוד ירוק. לאחרונה ניו יורק מתהדרת במזג אויר טרופי, חם ולח פה, ומדי פעם מגיע הגשם בסערה. למרות החום הכבד הפארק עמוס באנשים. רובם המוחלט ציידי פוקימונים שמבקרים בכל פינה נסתרת בפארק על מנת לתפוס את הפוקימון הנכסף. הרוכלים באזור מנצלים את מזג האויר החם וגובים מחיר כפול על משקאות קרים. ואני חושבת על הסתיו שיגיע בקרוב, יקרר את האוויר ויעשיר את חיינו בצבע.

עונות השנה המתחלפות הן אחת החוויות המענגות ביותר במעבר לארה"ב. הקיץ ירוק, הסתיו מביא צבעי שלכת חמימים, החורף צובע הכל בלבן ובאביב שולט הצבע הורוד. מאז שעברנו אנחנו מקפידים לצאת מהעיר בכל סתיו כדי לראות את השלכת בשיאה. צריך להיות קצת ספונטנים בנושא שכן בכל שנה משתנה מועד שיא השלכת. יחד עם זאת, קל לעקוב אחר התפשטות השלכת באמצעות אתרי אינטרנט שונים ולתפוס אותה בשיא תפארתה. באופן כללי האמריקאים מאוד מסודרים בכל הקשור לעונות השנה. גם באביב אפשר לעקוב אחר מועדי הפריחה השונים של העצים בפארק ובגנים הבוטניים (יש מעקב אחר כל עץ) ולתכנן את הביקור בהתאם לעדכונים על שיא הפריחה.

אחרי שלל נסיונות יצרנו לעצמנו את מסלול השלכת האופטימלי שעובר בהדסון וואלי (Hudson Valley), הר דוב (Bear Mountain) ודרך שבעת האגמים (Seven Lakes Drive). בין כל אלה אנחנו תמיד עוצרים גם בחוות שונות על הדרך שבהן מגדלים דלועים לקראת חג ההלואין. אחת החוות החביבות עלי היא חוות מוסקוט (Muscoot Farm), שנמצאת במרחק של שעה נסיעה מהעיר. לפני שנתיים מצאתי את המקום בטעות ומאז הוא מסומן בכוכב על מפת השלכת שלנו. בתור בת קיבוץ לשעבר (קיבוץ אפיקים לתוהים מבינכם) גדלתי מוקפת בחיות משק. הביקור בחווה, הריח של החציר, הפרות, הכבשים והסוסים הרועים באחו מיד מעלים בי זכרונות מתוקים של ילדות ובית.

מאחורי החווה יש שביל שמוביל לאגם קטן. השביל כולו מכוסה בעלים צבעוניים שנשרו מהעצים. למרות יופיו הרב, השביל לאגם ריק מאדם. אוושת עלי השלכת, שירת הציפורים וריח הסתיו מנעימים את ההליכה בשביל ומשלימים היטב את המראה החמים והמזמין שנפרס לנגד העיניים. בביקור האחרון שלנו בחווה, לפני קצת פחות משנה, פגשנו גם בשני איילים. רץ שהגיע מהכיוון הנגדי הבהיל אותם והם נסו לקראתנו בדילוגים גבוהים ואציליים. לעולם אזכור את הרגע בו הם עברו לצידי במרחק נגיעה. 

במדינת ניו יורק, איילים לבני זנב (Odocoileus virginianus), הם מראה נפוץ למדיי מחוץ לעיר. מטרת הדילוגים המרשימים היא תקשורת עם הטורפים. כשמגיעים זאבים לדוגמא, האיילים החלשים ינוסו על נפשם ואילו הפרטים החזקים יותר ינתרו בקפיצות גבוהות שמסמלות את כושרם ויכולתם לברוח ולהגן על עצמם. בכך הם מאותתים לטורפים שאין להם טעם במרדף אחריהם. זאת, בדומה לילד המהיר בכיתה, שבמשחקי תופסת מקניט את התופס במקום לברוח. מצד שני, באפריקה למשל, כשברדלס (היונק היבשתי המהיר ביותר בעולם) יוצא למרדף, לצבאים אין זמן לאותת לו כמה הם חזקים או כשירים. במקרה כזה כולם דוהרים ממנו מהר והרחק ככל האפשר.

המפגש עם האיילים היה מרגש ועצוב כאחד, העציבה אותי המחשבה שמנגנון התקשורת הזה, של דילוגים גבוהים, היה הופך אותם למטרה נוחה וקלה לו היה מדובר בצייד. בניגוד לטורפים טבעיים שנמנעים ממפגש עם טרף גדול, כשיר ואימתני, שעלול אף לפצוע אותם במהלך המרדף, לאורך ההיסטוריה, בני האדם הקפידו לבחור בפרט הגדול והמרשים ביותר ושמו אותו למטרה. יחד עם זאת, באזור בו ביקרנו לא היו סימנים לציידים. גורלם של האיילים נראה מבטיח, הסכנה הגדולה ביותר שלהם באזור היא מרכבים שדוהרים על הכביש המהיר שנמצא בסמוך לאגם.

הדרך לאגם שליד החווה רצופה בעצי מייפל. עלי המייפל הם כל כך צבעוניים שלעיתים אני מתפתה להכין איתם מעגל מושלם של צבע, המורכב מגוונים שונים של ירוק, צהוב, כתום, אדום ומה שבינהם. האוויר הקר לאורך הדרך תמיד מעודד אותי לחזור לחווה ולהפשיר שם בעזרת משקאות חמים מבית הקפה המקומי. משם, אחרי הפוגה ראויה, מומלץ להמשיך להר דוב.

בהר דוב יש שני מקומות ראויים לציון. אחד זה הגשר בכניסה לפארק ממנו אפשר להביט על העמק. אין חנייה על הגשר, אבל אחרי שעוברים אותו יש מקומות עצירה לצד הדרך מהם אפשר להגיע בקלות יחסית לגשר. השני זאת נקודת תצפית מההר שנקראת האף של אנתוני (Anthony’s Nose). המסלול לתצפית עולה בין העצים והוא מדהים ביופיו, 360 מעלות של נוף עוצר נשימה. מלמעלה רואים את כתמי השלכת השונים בעמק ונשרים (Cathartes aura) שדואים בגובה העיניים. 

הדרך חזרה למטה מהפיסגה היא הרבה יותר קלה ומהירה. אחרי כל ההתרגשות והמסע למעלה עצירה בדיינר הינה מתבקשת ובאזור של הר דוב יש מספר דיינרים חביבים שאפשר לשבת בהם לאכול. המלצה אישית שלי היא דיינר בשם Barnstormer Barbeque, שיושב על גדות אחד האגמים באזור. מהדיינר אנחנו חוזרים לכיוון העיר דרך שבעת האגמים. ואנחנו מקפידים להגיע לשם בזמן לשקיעה. אם יוצא לכם להיות באזור אל תפספסו את הנסיעה הזאת, היא מרהיבה ביופיה כל השנה ונוף הסתיו מתעלה ביופיו על העונות האחרות. השתקפות השלכת באגמים יחד עם צבעי השקיעה החמימים הם מראה בלתי נשכח שאני חוזרת אליו כל שנה.

החום של הקיץ החזיר אותי לימים קרירים יותר. ימים בהם מסע אחד בעקבות השלכת נגע בזכרונות של בית, עורר רגשות של אושר, תמיהה ועצב והיה חגיגה לחושים. אוגוסט עוד לא הגיע, אבל אני כבר חולמת בצבעים של סתיו. 

   

טיסה ישירה לגן עדן - קוסטה ריקה

שמים כחולים בצבצו מבין העננים שהיו פזורים בשמים ככבשים הרועות באחו. מדי פעם זזו העננים ואז אפשר היה להבחין גם בפסגתו המרשימה של הר געש הצופה על העיירה. כר דשא ירוק שחלקו האמצעי היה מוקדש לגינת פרחים עליזה היה פרוס למרגלות ההר וסביב הגינה התהלכו כתרנגולות ארבע עופות גדולים וצבעוניים עם ציצית מלכותית על הראש. לרגע נדמה היה שהאיורים הנפלאים מספריו של ד"ר סוס קמו לתחייה והם מתהלכים לנגד עיני.

האמת שהיו לי הרבה חששות לגבי הביקור בקוסטה ריקה. תחקיר מהיר באינטרנט לפני הנסיעה העלה בעיות בטיחותיות רבות באזור. אפילו במלונות טובים היו אנשים שהתלוננו על כך שכל רכושם נגנב מהחדר והם נותרו תקועים במדינה בלי כסף ובלי דרכון וסיפור מטריד במיוחד היה על שוטר שעצר רכב של תייר ולקח לו את כל ציוד הצילום. חבר סיפר שגנבו לו תיק תוך כדי ישיבה במסעדה וקרובת משפחה סיפרה שמיד אחרי הנחיתה היא נתקלה בגופה מוטלת ברחוב. חלק מהחברים ששכרו רכב הצהירו שהדרכים מאוד משובשות, שחברות ההשכרה עלולות לעקוץ אותך באלפי דולרים ושלעיתים כל הכביש מוצף ואי אפשר לחצות אותו עד שמזג האוויר משתפר. בכל זאת, אחרי ששקלנו את כל האפשרויות, החלטנו לשכור רכב ארבע על ארבע. 

הטיסה עברה במהירות אך ביקורת הדרכונים היתה מייגעת והתור לעמדות הבדיקה ארך כשעתיים. בסוכנות הרכב ביקשו מאיתנו פיקדון של 2,000 דולר על המכונית. העובדה שלקחנו את המכונית מסוכנות רכב גדולה ומוכרת הקלה במעט על פעולת החתימה. אחרי מספר בירורים, קיבלנו את הרכב, מוט הילוכים ידני כמובן, ויצאנו לכיוון לה פורטונה. בצידי הדרך, ביציאה מהעיר, למדנו שסוסים הם חלק חשוב משגרת היום באזור. הפארקים הציבוריים היו מלאים בסוסים שחנו מתחת לעצים או סתם עמדו על הדשא. על השבילים הורים הוליכו סוסים שעל גבם הושבו הילדים. ופעם אחת אפילו חלפנו ליד מסלול מרוצים מאולתר לצידי הכביש המהיר. במסלול דהרו הסוסים במהירות מקסימלית, בזה אחר זה, בזמן שהרוכבים החזיקו שעון ומדדו את קצב גמיעת המרחק. חוץ מהסוסים, בדרך פגשנו גם במספר ציפורים צהבהבות שעמדו על ענפים בצד הדרך.

הנסיעה התקדמה על מי מנוחות עד שנתקענו אחרי מכוניות שעצרו על נתיב ההתקדמות היחידי בכביש. השיירה היתה ארוכה ולא הצלחנו לזהות את המקור לעצירה. כל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות עד שהפקק יפתח. עמדנו על הכביש כארבעים דקות. למרבה המזל גם ככה לא תכננו כלום ליום הנחיתה, שכן ידענו שזמני הנסיעה באזור הם בדרך כלל ארוכים משמעותית מהמצופה. אך למרות העיכוב בדרך זכינו לראות את הר הגעש בשקיעה.

אחרי השקיעה, יצאנו לסיבוב לילי קצר בחיפוש אחר בעלי חיים ופרשנו לישון. התעוררנו בזריחה לקול ציוץ הציפורים וכבר ביציאה מהחדר הצלחנו להבחין בכתמי צבע אדומים, צהובים, ירוקים וכחולים שהתעופפו בין העצים. למרות הרצון הרב לגלות למי שייכות הנוצות הצבעוניות, נאלצנו להמשיך לארוחת הבוקר כי קבענו סיור בוקר בקניו נגרו, שמורת טבע הצמודה לניקרגואה. ציפינו מאוד לסיור בשמורה שידועה במגוון המינים המרשים שניתן למצוא בה והיא גם אחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. בנוסף, מהדלפק במלון הגיעה לאוזנינו השמועה שיום קודם לכן צפו בסיור בשאגן אלבינו, מחזה נדיר במיוחד.  

ארוחת הבוקר הוגשה למרגלות הר הגעש. על כר הדשא התהלכו שני זכרים ושתי נקבות של קוראסאו ענק. הם עברו בין השולחנות וניסו להשיג מטעמים מארוחת הבוקר. הנהג שהגיע לאסוף אותנו לסיור היה מופתע מאוד כשסיפרנו לו על המפגש עם העופות הגדולים על כר הדשא. הוא סיפר שקשה מאוד לראות את הקוראסאו ושאם כבר אתרע מזלך והצלחת להתקל באחד הוא מיד בורח ונעלם מהעין.

הנסיעה לקניו נגרו נעשתה בעיקרה על שבילי עפר עמוסי מהמורת. היינו משועשעים לגלות שבדומה למדריכים באפריקה, גם המדריכים בקוסטה ריקה השוו את הנסיעה למסאג' מקצועי. בצידי הדרך היו שדות של פולי קפה, אננס ואבוקדו ועל פנינו חלפו משאיות ענק עמוסות בקני סוכר. באחת הפניות, ראינו מרחוק רכבים עומדים בצד הדרך. עצרנו מאחוריהם והמדריכים הצביעו על עצלן שהיה מחובק לצמרת עץ. זה היה העצלן הראשון שלי.

אחרי כשעה של נסיעה עצרנו במסעדת האיגואנות המפורסמת. למרות שבעבר היה נהוג לאכול את האיגואנות, שבשפה המקומית נקראות 'תרנגולות העצים', המסעדה לא ידועה בשל יכולות בישול האיגואנות שלה. בעלי המסעדה זורקים כל יום את שאריות המזון בחצר המסעדה וכך התאספו להן עשרות איגואנות עצומות באזור והמקום הפך לאטראקציה תיירותית.

   המשך המסע במרחק לחיצה....