קצת קשה לחשוב עכשיו על שלכת כי כל כך חם בחוץ. הליכה קצרה לסנטרל פארק ואני הופכת לשלולית. ובפארק הכל ירוק, מאוד ירוק. לאחרונה ניו יורק מתהדרת במזג אויר טרופי, חם ולח פה, ומדי פעם מגיע הגשם בסערה. למרות החום הכבד הפארק עמוס באנשים. רובם המוחלט ציידי פוקימונים שמבקרים בכל פינה נסתרת בפארק על מנת לתפוס את הפוקימון הנכסף. הרוכלים באזור מנצלים את מזג האויר החם וגובים מחיר כפול על משקאות קרים. ואני חושבת על הסתיו שיגיע בקרוב, יקרר את האוויר ויעשיר את חיינו בצבע.
עונות השנה המתחלפות הן אחת החוויות המענגות ביותר במעבר לארה"ב. הקיץ ירוק, הסתיו מביא צבעי שלכת חמימים, החורף צובע הכל בלבן ובאביב שולט הצבע הורוד. מאז שעברנו אנחנו מקפידים לצאת מהעיר בכל סתיו כדי לראות את השלכת בשיאה. צריך להיות קצת ספונטנים בנושא שכן בכל שנה משתנה מועד שיא השלכת. יחד עם זאת, קל לעקוב אחר התפשטות השלכת באמצעות אתרי אינטרנט שונים ולתפוס אותה בשיא תפארתה. באופן כללי האמריקאים מאוד מסודרים בכל הקשור לעונות השנה. גם באביב אפשר לעקוב אחר מועדי הפריחה השונים של העצים בפארק ובגנים הבוטניים (יש מעקב אחר כל עץ) ולתכנן את הביקור בהתאם לעדכונים על שיא הפריחה.
אחרי שלל נסיונות יצרנו לעצמנו את מסלול השלכת האופטימלי שעובר בהדסון וואלי (Hudson Valley), הר דוב (Bear Mountain) ודרך שבעת האגמים (Seven Lakes Drive). בין כל אלה אנחנו תמיד עוצרים גם בחוות שונות על הדרך שבהן מגדלים דלועים לקראת חג ההלואין. אחת החוות החביבות עלי היא חוות מוסקוט (Muscoot Farm), שנמצאת במרחק של שעה נסיעה מהעיר. לפני שנתיים מצאתי את המקום בטעות ומאז הוא מסומן בכוכב על מפת השלכת שלנו. בתור בת קיבוץ לשעבר (קיבוץ אפיקים לתוהים מבינכם) גדלתי מוקפת בחיות משק. הביקור בחווה, הריח של החציר, הפרות, הכבשים והסוסים הרועים באחו מיד מעלים בי זכרונות מתוקים של ילדות ובית.
מאחורי החווה יש שביל שמוביל לאגם קטן. השביל כולו מכוסה בעלים צבעוניים שנשרו מהעצים. למרות יופיו הרב, השביל לאגם ריק מאדם. אוושת עלי השלכת, שירת הציפורים וריח הסתיו מנעימים את ההליכה בשביל ומשלימים היטב את המראה החמים והמזמין שנפרס לנגד העיניים. בביקור האחרון שלנו בחווה, לפני קצת פחות משנה, פגשנו גם בשני איילים. רץ שהגיע מהכיוון הנגדי הבהיל אותם והם נסו לקראתנו בדילוגים גבוהים ואציליים. לעולם אזכור את הרגע בו הם עברו לצידי במרחק נגיעה.
המפגש עם האיילים היה מרגש ועצוב כאחד, העציבה אותי המחשבה שמנגנון התקשורת הזה, של דילוגים גבוהים, היה הופך אותם למטרה נוחה וקלה לו היה מדובר בצייד. בניגוד לטורפים טבעיים שנמנעים ממפגש עם טרף גדול, כשיר ואימתני, שעלול אף לפצוע אותם במהלך המרדף, לאורך ההיסטוריה, בני האדם הקפידו לבחור בפרט הגדול והמרשים ביותר ושמו אותו למטרה. יחד עם זאת, באזור בו ביקרנו לא היו סימנים לציידים. גורלם של האיילים נראה מבטיח, הסכנה הגדולה ביותר שלהם באזור היא מרכבים שדוהרים על הכביש המהיר שנמצא בסמוך לאגם.
הדרך לאגם שליד החווה רצופה בעצי מייפל. עלי המייפל הם כל כך צבעוניים שלעיתים אני מתפתה להכין איתם מעגל מושלם של צבע, המורכב מגוונים שונים של ירוק, צהוב, כתום, אדום ומה שבינהם. האוויר הקר לאורך הדרך תמיד מעודד אותי לחזור לחווה ולהפשיר שם בעזרת משקאות חמים מבית הקפה המקומי. משם, אחרי הפוגה ראויה, מומלץ להמשיך להר דוב.
בהר דוב יש שני מקומות ראויים לציון. אחד זה הגשר בכניסה לפארק ממנו אפשר להביט על העמק. אין חנייה על הגשר, אבל אחרי שעוברים אותו יש מקומות עצירה לצד הדרך מהם אפשר להגיע בקלות יחסית לגשר. השני זאת נקודת תצפית מההר שנקראת האף של אנתוני (Anthony’s Nose). המסלול לתצפית עולה בין העצים והוא מדהים ביופיו, 360 מעלות של נוף עוצר נשימה. מלמעלה רואים את כתמי השלכת השונים בעמק ונשרים (Cathartes aura) שדואים בגובה העיניים.
הדרך חזרה למטה מהפיסגה היא הרבה יותר קלה ומהירה. אחרי כל ההתרגשות והמסע למעלה עצירה בדיינר הינה מתבקשת ובאזור של הר דוב יש מספר דיינרים חביבים שאפשר לשבת בהם לאכול. המלצה אישית שלי היא דיינר בשם Barnstormer Barbeque, שיושב על גדות אחד האגמים באזור. מהדיינר אנחנו חוזרים לכיוון העיר דרך שבעת האגמים. ואנחנו מקפידים להגיע לשם בזמן לשקיעה. אם יוצא לכם להיות באזור אל תפספסו את הנסיעה הזאת, היא מרהיבה ביופיה כל השנה ונוף הסתיו מתעלה ביופיו על העונות האחרות. השתקפות השלכת באגמים יחד עם צבעי השקיעה החמימים הם מראה בלתי נשכח שאני חוזרת אליו כל שנה.
החום של הקיץ החזיר אותי לימים קרירים יותר. ימים בהם מסע אחד בעקבות השלכת נגע בזכרונות של בית, עורר רגשות של אושר, תמיהה ועצב והיה חגיגה לחושים. אוגוסט עוד לא הגיע, אבל אני כבר חולמת בצבעים של סתיו.
