אחרי שסיימנו להתמוגג מהעצלן ולהצטלם עם האיגואנות, הגענו לשמורה שנראתה מאכזבת במבט ראשון. רחבת הכניסה נראתה מוזנחת ונטושה והמראה הכללי של השמורה לא הסגיר את אוצרותיה. מי הנהר היו חומים ועל גדת הנהר ישבו משפחות של דייגים. הדייגים התבוננו בריכוז במי הנהר בעוד הילדים נופפו לנו בשמחה. מצדו השני של הנהר רבץ אליגטור. היה זה קיימן ממושקף. נראה היה שנוכחות בני האדם לא הטרידה אותו במיוחד וגם המקומיים קיבלו את נוכחותו של הזוחל האימתני בשלוות נפש מפתיעה.
שניים מעובדי השמורה שראו אותי מסתובבת עם עדשת זום גדולה, תפסו אותי ביד והובילו אותי לעץ שעמד בכניסה למסעדה. הם הצביעו כלפי מעלה ואני התאמצתי מאוד כדי לראות במה מדובר. לא היתה לנו שפה משותפת שכן אינני דוברת ספרדית ולא הצלחתי לראות מה מסתתר בין ענפי העץ. אחרי כעשר דקות של תנועות ידיים ושיפור עמדות "ראיתי" את הינשוף. זאת אומרת, ראיתי גוף ונוצות שביחד מסגירים שמדובר בינשוף. הוא היה מוסווה כל כך טוב שבכל פעם שהורדתי ממנו את העיניים לקח לי מספר דקות למצוא אותו שוב. הינשוף היה ממצא מתסכל, אך לשמחתי הרבה, מתחת לינשוף מצאתי עכביש צהוב וגדול שבנה לו רשת גדולה ומרשימה. אך לא היה לי זמן רב לבלות עם החבר החדש שכן הסיור בנהר עמד לצאת לדרך.
נפרדתי לשלום מעובדי השמורה החביבים, מהינשוף והעכביש ועליתי לסירה. עוד לא הספקתי להתיישב במקומי והמדריכה כבר הצביעה על הקיימן הממושקף שראיתי מהגדה. ההתרגשות בסירה היתה גדולה והתחלנו בשיט לכיוונו. הקיימן הסתכל עלינו במבט משועמם והמדריכה סיפרה שתיירים זה המזון האהוב עליו אז בבקשה לא להוציא ידיים מהסירה. על גזע העץ, מעל הקיימן, היתה שורה של נקודות שחורות שהתגלו כעטלפים ממשפחת האשמניים.
הסירה המשיכה לשוט במעלה הנהר כשסביבה התעופפו במיומנות רבה סנוניות מנגרוביים. הסנוניות עפו בסמיכות גבוהה לדפנות הסירה, מדי פעם נדמה היה לי שהתרסקות של הסנוניות בסירה היא בלתי נמנעת והבטתי לאחור לוודא שהמפגש עבר בשלום. אבל הסנוניות מורגלות היטב בליווי הסירה. נראה שבדומה לפרה ההולכת באחו, הסירה מספקת להן שלל חרקים מעופפים שמסגירים עצמם בזמן השיט.
לא עברו עשר דקות מתחילת השיט וכבר שמענו את השאגנים. הם היו עסוקים במעברים אקרובטים בין הענפים ואכילת עלים מעץ שענפיו כיסו את הנהר כשמשייה על החוף. ניסתי למצוא לעצמי את השאגן הקרוב ביותר לצילום פורטרט, אך השמש החזקה ופרוותם השחורה של השאגנים לא הקלו על המשימה.
כמעט אמרתי נואש ואז בצבץ לו ראש כתום בין הענפים. קל היה להבחין בשאגן הג'ינג'י והוא מיד הפך לאטראקציה המרכזית בסירה. הוא התקדם לעברנו בין הענפים עד שהגיע, כמו בהזמנה, לענף חשוף ומואר בקרני שמש מלטפות. המדריכים טענו שבכל העולם יש פחות מעשרה שאגנים לבקנים מהמין הזה. ושלא בכל סיור מצליחים לראותם, ושאפילו אם מצליחים אז זה בדרך הם רחוקים ומוסתרים למחצה מהעין. הרגשנו שאנחנו ברי מזל, למרות שבאינטרנט אפשר למצוא די הרבה תמונות של שאגנים ג'ינג'ים מקניו נגרו. יחד עם זאת, כשיצאנו מהאזור והראתי תמונות של הפרט הלבקן למדריכי טבע מקומיים, הם אמרו שהם מעולם לא נתקלו בפרט שכזה והם גם לא ידעו על קיומו. אז אם אתם רוצים לפגוש בשאגן לבקן בטבע, קניו נגרו הוא ככל הנראה הסיכוי הטוב ביותר שלכם לפגוש באחד.
שלוש מאות תמונות של שאגן לבקן אוכל עלים אחר כך, המשכנו בדרכנו. חלפנו על פני אנפות כחולות, איגואנות ירוקות, כפנים ורודים, קיימנים ממושקפים, עצלנים ועוד מספר שורות עטלפים שהיו סדורות היטב על גזעי העצים.
נחשונים וקורמורנים גם הם לא נעדרו מהסצנה. הם עמדו בחשיבות רבה על איים קטנים בנהר ופרסו את כנפיהם כנגד השמש. נחשון אחד אף הוציא את ראשו מהמים כשבמקורו דג ציקליד פעור פה. במשך דקות ארוכות נאבק הנחשון בדג וניסה להפוך אותו במקורו (כדי שהדג יחליק בקלות ולא יתקע בגרון, על הנחשון להתחיל לבלוע את הדג מהראש). לבסוף, בתנועה אחת מהירה, הנחשון הפך את הדג באויר ותוך מספר שניות כבר לא נותר כל זכר לדג.
אחרי שנרגענו מהמחזה, הופנתה תשומת ליבנו לבסיליקס בעל צבעים ירוקים עזים שעמד ליד הסירה. הבסיליקס ידוע ביכולות הריצה שלו על פני המים וכך הוא גם קיבל את שמו העממי: לטאת ישו. מהרגע שזוהה הבסילקס הראשון, ידענו מה לחפש ומצאנו עוד עשרות אחרים מתחרדנים על גדות הנהר.
בין הנחשונים והלטאות פגשנו בלגונה קטנה, בעוד מספר מיני אנפות, שלדגים ועופות דורסים. דורס אחד אף תפס צלופח לנגד עינינו המשתאות ולמורת רוחם הרבה של עופות המים באזור. העופות פרצו בזעקות שוברות לב וחסידת עצים אחת אף הגדילה לעשות ורדפה אחר הדורס עד שהוא נאות להתעופף מהמקום.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו חזרה ללה פורטונה. בעלייה למלון ראיתי חמש ציפורים גדולות עומדות על צמרת עץ חשוף ענפים ובמהרה התברר שמדובר בטוקנים. היו אלה טוקנים שחורי לסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה