השועלים ששורדים כנגד כל הסיכויים

צופר הספינה נשמע למרחוק. זה היה סימן שזמן הביקור שלי על האי הסתיים. מאוכזבת על שלא הצלחתי לראות את השועלים המפורסמים של האיים, שמתי פעמיי לכיוון תחנת העגינה. בעודי צועדת לכיוון החוף, פגשתי במשפחה שסעדה על שולחן פיקניק יחיד בצידי השביל. לצד השולחן, בין רגלי הסועדים, שיחקו שני שועלים קטנטנים. התיישבתי לצידם בהשתאות ושכחתי שעלי למהר לספינה.

איי התעלה של קליפורניה הם שרשרת איים, שמונה במספר, הממוקמים מול חופיה הדרומיים של  קליפורניה, באוקיינוס השקט. חמישה מהאיים הוכרזו ב-1980 כשמורת טבע. השמורה כוללת גם את האיים וגם את המים שסובבים אותם. הדרך הטובה ביותר להגיע לביקור באיים היא עם ספינות שיוצאות מהנמל בונטורה והדרך לשם היא עליזה במיוחד שכן עשרות ולעיתים אף מאות דולפינים נוהגים ללוות את הספינה ולעיתים אף אפשר לראות לוויתנים.

למעט מים זמינים, האי אליו הגעתי, סנטה קרוז, היה נטול משאבים לחלוטין. במידה ומפספסים את הספינה, אין ברירה אלא לבלות את הלילה בשטח ולחכות לספינה שמגיעה בבוקר למחרת. מי שמראש רוצה לישון על האי צריך להביא איתו אספקת מזון וציוד מחנאות וללון בשטח מוגדר לשינה, לאחר שקיבל את האישור המתאים.

יש המתייחסים לאיים כאיי הגלאפגוס של ארה"ב, שכן הם ידועים בחי והצומח הייחודיים והעשירים שלהם. מבין בעלי החיים, שועלי האיים (Urocyon littoralis) הם המפורסמים ביותר, שכן הם היונקים הגדולים ביותר על האי והם נוהגים להסתובב באזורי המחנאות. שועלים חיים על שישה משמונת האיים, ועל כל אי נמצא תת מין ייחודי אחר.

השועלים הגיעו לאיים לפני אלפי שנים, ככל הנראה עם בני האדם, ובשל בידודם מהייבשת עבר על השועלים תהליך של התגמדות. גופם התכווץ בתהליך אבולוציוני הידוע כננסות איים וכיום הם קטנים יותר מחתול הבית. שועל איים בוגר שוקל פחות משלושה קילוגרם, הקטנים שבהם שוקלים קילוגרם אחד בלבד.

בידוד השועלים מהיבשת ומכל אחד מהאיים האחרים יצרו תנאי מעבדה טבעיים לחקר האבולוציה. בשל בידודם, שועלי האיים פגיעים במיוחד, שכן הם אינם חסינים למחלות וטפילים המגיעים מהיבשת, במיוחד אלו המועברים על ידי כלבים. אם לא די בכך, במחקר שהתפרסם לאחרונה גילו החוקרים שמבחינה גנטית יש מעט מאוד שונות בתוך כל אחד מתתי המינים ובמיוחד בתוך תת המין של שועלי האי סן ניקולס. באי זה הקירבה הגנטית הרבה בין הפרטים דומה לקרבה גנטית בין תאומים זהים. החוקרים מצאו מעט מאוד הבדלים בין הגנים שמגיעים מהאב ואלו שמגיעים מהאם. תת מין זה מחזיק בשיא המפוקפק של הכי מעט שונות גנטית במין שמתרבה ברבייה מינית. בנוסף, החוקרים מצאו ששועלי האיים נושאים הרבה יותר מוטציות פוגעניות מהקרובים שלהם, השועלים האפורים המצויים ביבשת.

את המחקר שהתפרסם בסוף אפריל הוביל ד"ר רוברט וויין (Robert K. Wayen) מאוניברסיטת קליפורניה, שהתחיל לחקור את שועלי האיים בתחילת שנות ה-90. "הם כמו הדודו" הוא טען באחד הראיונות איתו, "אין להם כל פחד מאנשים. אתה יכול פשוט לשים אותם בחיקך". אכן, השועלים שפגשתי על האיים השתובבו לידי במשך דקות ארוכות כשאני מתבוננת בהם ממרחק נגיעה.

מחסור בשונות גנטית מסכן את יכולת ההישרדות של המין, שכן כל שינוי בסביבה יפגע באופן דומה בכל הפרטים, הם כולם חסינים ופגיעים באותה צורה בדיוק לכל שינוי אפשרי שמתרחש בסביבתם. בנוסף, מחסור בשונות גנטית מתבטא פעמים רבות במוטציות הפוגעות בבריאות, מקטינות את מספר הצאצאים ומקצרות את אורך החיים. דוגמא מפורסמת יותר לבעל חיים שסובל ממחסור בשונות גנטית הוא הברדלס. חוקרים משערים שבעקבות קטסטרופה סביבתית אוכלוסיית הברדלסים עברה דרך "צוואר בקבוק" ורק מספר בודד של פרטים שרד. רמת הקרבה בין פרטים של ברדלסים היא כזאת שניתן לקחת פיסת עור מפרט אחד ולהשתיל בפרט אחר ללא חשש לדחייה של השתל. 

אז איך בכל זאת הצליחו השועלים לשרוד במקביל על כל אחד מששת האיים? החוקרים משערים שבשל היותם טורפי על החולשים על אי קטן, הם נאלצו להתמודד עם פחות אתגרים בהשוואה למינים אחרים בעלי שונות גנטית נמוכה. עוד מניחים החוקרים כי השועלים שרדו בזכות בני האדם שחיו על האיים. השערה נוספת היא שהגנים מופעלים אחרת אצל פרטים שונים ובכך נשמרת שונות כלשהי באוכלוסייה. לבסוף, הם משערים ואומרים שכל אחד מהגורמים, או שילוב כזה או אחר שלהם, מנעו את הכחדות השועלים.

לאחר שהצליחו לשרוד במשך אלפי שנים על האיים, בשנות ה-90 חלה ירידה חדה ומדאיגה במספר השועלים, בעיקר בשל פעילות ערה של בני האדם ועיטים זהובים שהגיעו לאיים וטרפו אותם. בשנת 2004 הוכרז המין כמין בסכנת הכחדה והרשויות החלו במאמצים לשימורו. בעקבות המחקר, דרך אחת שעלתה לסייע לשועלים הייתה להעביר תתי מינים מאי לאי, שכן במידה ותתי המינים יתרבו זה עם זה השונות הגנטית באוכלוסייה תגדל.

שיטת ההעברה סייעה בעבר לאוכלוסיית פומות מבודדת בפלורידה, שם התקשו הפרטים להעמיד צאצאים. החוקרים העבירו פומות מטקסס שתרמו לשונות הגנטית של האוכלוסייה ומספר הפומות בפלורידה עלה בתגובה. יחד עם זאת, ד"ר ויין מתנגד לסיוע גנטי לשועלי האיים, לפחות עד שיהיה ממצא משמעותי שמוכיח שירידה במספרם נובעת ממחסור בשונות גנטית. "אני אהסס מאוד להעביר שועלים" אמר ד"ר וויין. "כל אי הוא ייחודי מבחינה גנטית. לא הייתי רוצה להיות זה שהורס אותו".

שלא כמו בעלי חיים אחרים שנתקלים בהם בטעות בשבילים ובדרכים צדדיות, שועלי האיים מחפשים את סביבת האדם. אזור האוהלים והפיקניק הוא האזור המועדף עליהם, שכן שם הם מבלים את רוב זמנם בחיפוש אחר שאריות מזון שהשאירו המטיילים. הם לא נרתעים מלהיכנס לאוהלים או לגנוב סנדוויץ שהונח לרגע על השולחן לקראת הארוחה.

לספינה הצלחתי להגיע בזמן. הפקחית על הסיפון התעניינה בבעלי חיים שפגשתי בזמן הביקור באי. בחרתי להראות לה תמונות של זוחלים וציפורים של מינים פחות מוכרים, על מנת שתסייע לי להגדירם. היא הסתכלה בתמונות וצהלה בשמחה: "איזה יופי. בדרך כלל מראים לי רק תמונות של שועלים".   

עוד בנושא תוכלו למצוא כאן.

אוצרות הטבע של קניו נגרו

אחרי שסיימנו להתמוגג מהעצלן ולהצטלם עם האיגואנות, הגענו לשמורה שנראתה מאכזבת במבט ראשון. רחבת הכניסה נראתה מוזנחת ונטושה והמראה הכללי של השמורה לא הסגיר את אוצרותיה. מי הנהר היו חומים ועל גדת הנהר ישבו משפחות של דייגים. הדייגים התבוננו בריכוז במי הנהר בעוד הילדים נופפו לנו בשמחה. מצדו השני של הנהר רבץ אליגטור. היה זה קיימן ממושקף. נראה היה שנוכחות בני האדם לא הטרידה אותו במיוחד וגם המקומיים קיבלו את נוכחותו של הזוחל האימתני בשלוות נפש מפתיעה. 

שניים מעובדי השמורה שראו אותי מסתובבת עם עדשת זום גדולה, תפסו אותי ביד והובילו אותי לעץ שעמד בכניסה למסעדה. הם הצביעו כלפי מעלה ואני התאמצתי מאוד כדי לראות במה מדובר. לא היתה לנו שפה משותפת שכן אינני דוברת ספרדית ולא הצלחתי לראות מה מסתתר בין ענפי העץ. אחרי כעשר דקות של תנועות ידיים ושיפור עמדות "ראיתי" את הינשוף. זאת אומרת, ראיתי גוף ונוצות שביחד מסגירים שמדובר בינשוף. הוא היה מוסווה כל כך טוב שבכל פעם שהורדתי ממנו את העיניים לקח לי מספר דקות למצוא אותו שוב. הינשוף היה ממצא מתסכל, אך לשמחתי הרבה, מתחת לינשוף מצאתי עכביש צהוב וגדול שבנה לו רשת גדולה ומרשימה. אך לא היה לי זמן רב לבלות עם החבר החדש שכן הסיור בנהר עמד לצאת לדרך.  

נפרדתי לשלום מעובדי השמורה החביבים, מהינשוף והעכביש ועליתי לסירה. עוד לא הספקתי להתיישב במקומי והמדריכה כבר הצביעה על הקיימן הממושקף שראיתי מהגדה. ההתרגשות בסירה היתה גדולה והתחלנו בשיט לכיוונו. הקיימן הסתכל עלינו במבט משועמם והמדריכה סיפרה שתיירים זה המזון האהוב עליו אז בבקשה לא להוציא ידיים מהסירה. על גזע העץ, מעל הקיימן, היתה שורה של נקודות שחורות שהתגלו כעטלפים ממשפחת האשמניים.

הסירה המשיכה לשוט במעלה הנהר כשסביבה התעופפו במיומנות רבה סנוניות מנגרוביים. הסנוניות עפו בסמיכות גבוהה לדפנות הסירה, מדי פעם נדמה היה לי שהתרסקות של הסנוניות בסירה היא בלתי נמנעת והבטתי לאחור לוודא שהמפגש עבר בשלום. אבל הסנוניות מורגלות היטב בליווי הסירה. נראה שבדומה לפרה ההולכת באחו, הסירה מספקת להן שלל חרקים מעופפים שמסגירים עצמם בזמן השיט. 

לא עברו עשר דקות מתחילת השיט וכבר שמענו את השאגנים. הם היו עסוקים במעברים אקרובטים בין הענפים ואכילת עלים מעץ שענפיו כיסו את הנהר כשמשייה על החוף. ניסתי למצוא לעצמי את השאגן הקרוב ביותר לצילום פורטרט, אך השמש החזקה ופרוותם השחורה של השאגנים לא הקלו על המשימה.

כמעט אמרתי נואש ואז בצבץ לו ראש כתום בין הענפים. קל היה להבחין בשאגן הג'ינג'י והוא מיד הפך לאטראקציה המרכזית בסירה. הוא התקדם לעברנו בין הענפים עד שהגיע, כמו בהזמנה, לענף חשוף ומואר בקרני שמש מלטפות. המדריכים טענו שבכל העולם יש פחות מעשרה שאגנים לבקנים מהמין הזה. ושלא בכל סיור מצליחים לראותם, ושאפילו אם מצליחים אז זה בדרך הם רחוקים ומוסתרים למחצה מהעין. הרגשנו שאנחנו ברי מזל, למרות שבאינטרנט אפשר למצוא די הרבה תמונות של שאגנים ג'ינג'ים מקניו נגרו. יחד עם זאת, כשיצאנו מהאזור והראתי תמונות של הפרט הלבקן למדריכי טבע מקומיים, הם אמרו שהם מעולם לא נתקלו בפרט שכזה והם גם לא ידעו על קיומו. אז אם אתם רוצים לפגוש בשאגן לבקן בטבע, קניו נגרו הוא ככל הנראה הסיכוי הטוב ביותר שלכם לפגוש באחד.

שלוש מאות תמונות של שאגן לבקן אוכל עלים אחר כך, המשכנו בדרכנו. חלפנו על פני אנפות כחולות, איגואנות ירוקות, כפנים ורודים, קיימנים ממושקפים, עצלנים ועוד מספר שורות עטלפים שהיו סדורות היטב על גזעי העצים.

נחשונים וקורמורנים גם הם לא נעדרו מהסצנה. הם עמדו בחשיבות רבה על איים קטנים בנהר ופרסו את כנפיהם כנגד השמש. נחשון אחד אף הוציא את ראשו מהמים כשבמקורו דג ציקליד פעור פה. במשך דקות ארוכות נאבק הנחשון בדג וניסה להפוך אותו במקורו (כדי שהדג יחליק בקלות ולא יתקע בגרון, על הנחשון להתחיל לבלוע את הדג מהראש). לבסוף, בתנועה אחת מהירה, הנחשון הפך את הדג באויר ותוך מספר שניות כבר לא נותר כל זכר לדג.

אחרי שנרגענו מהמחזה, הופנתה תשומת ליבנו לבסיליקס בעל צבעים ירוקים עזים שעמד ליד הסירה. הבסיליקס ידוע ביכולות הריצה שלו על פני המים וכך הוא גם קיבל את שמו העממי: לטאת ישו. מהרגע שזוהה הבסילקס הראשון, ידענו מה לחפש ומצאנו עוד עשרות אחרים מתחרדנים על גדות הנהר.

בין הנחשונים והלטאות פגשנו בלגונה קטנה, בעוד מספר מיני אנפות, שלדגים ועופות דורסים. דורס אחד אף תפס צלופח לנגד עינינו המשתאות ולמורת רוחם הרבה של עופות המים באזור. העופות פרצו בזעקות שוברות לב וחסידת עצים אחת אף הגדילה לעשות ורדפה אחר הדורס עד שהוא נאות להתעופף מהמקום.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו חזרה ללה פורטונה. בעלייה למלון ראיתי חמש ציפורים גדולות עומדות על צמרת עץ חשוף ענפים ובמהרה התברר שמדובר בטוקנים. היו אלה טוקנים שחורי לסת.

טיסה ישירה לגן עדן - קוסטה ריקה

שמים כחולים בצבצו מבין העננים שהיו פזורים בשמים ככבשים הרועות באחו. מדי פעם זזו העננים ואז אפשר היה להבחין גם בפסגתו המרשימה של הר געש הצופה על העיירה. כר דשא ירוק שחלקו האמצעי היה מוקדש לגינת פרחים עליזה היה פרוס למרגלות ההר וסביב הגינה התהלכו כתרנגולות ארבע עופות גדולים וצבעוניים עם ציצית מלכותית על הראש. לרגע נדמה היה שהאיורים הנפלאים מספריו של ד"ר סוס קמו לתחייה והם מתהלכים לנגד עיני.

האמת שהיו לי הרבה חששות לגבי הביקור בקוסטה ריקה. תחקיר מהיר באינטרנט לפני הנסיעה העלה בעיות בטיחותיות רבות באזור. אפילו במלונות טובים היו אנשים שהתלוננו על כך שכל רכושם נגנב מהחדר והם נותרו תקועים במדינה בלי כסף ובלי דרכון וסיפור מטריד במיוחד היה על שוטר שעצר רכב של תייר ולקח לו את כל ציוד הצילום. חבר סיפר שגנבו לו תיק תוך כדי ישיבה במסעדה וקרובת משפחה סיפרה שמיד אחרי הנחיתה היא נתקלה בגופה מוטלת ברחוב. חלק מהחברים ששכרו רכב הצהירו שהדרכים מאוד משובשות, שחברות ההשכרה עלולות לעקוץ אותך באלפי דולרים ושלעיתים כל הכביש מוצף ואי אפשר לחצות אותו עד שמזג האוויר משתפר. בכל זאת, אחרי ששקלנו את כל האפשרויות, החלטנו לשכור רכב ארבע על ארבע. 

הטיסה עברה במהירות אך ביקורת הדרכונים היתה מייגעת והתור לעמדות הבדיקה ארך כשעתיים. בסוכנות הרכב ביקשו מאיתנו פיקדון של 2,000 דולר על המכונית. העובדה שלקחנו את המכונית מסוכנות רכב גדולה ומוכרת הקלה במעט על פעולת החתימה. אחרי מספר בירורים, קיבלנו את הרכב, מוט הילוכים ידני כמובן, ויצאנו לכיוון לה פורטונה. בצידי הדרך, ביציאה מהעיר, למדנו שסוסים הם חלק חשוב משגרת היום באזור. הפארקים הציבוריים היו מלאים בסוסים שחנו מתחת לעצים או סתם עמדו על הדשא. על השבילים הורים הוליכו סוסים שעל גבם הושבו הילדים. ופעם אחת אפילו חלפנו ליד מסלול מרוצים מאולתר לצידי הכביש המהיר. במסלול דהרו הסוסים במהירות מקסימלית, בזה אחר זה, בזמן שהרוכבים החזיקו שעון ומדדו את קצב גמיעת המרחק. חוץ מהסוסים, בדרך פגשנו גם במספר ציפורים צהבהבות שעמדו על ענפים בצד הדרך.

הנסיעה התקדמה על מי מנוחות עד שנתקענו אחרי מכוניות שעצרו על נתיב ההתקדמות היחידי בכביש. השיירה היתה ארוכה ולא הצלחנו לזהות את המקור לעצירה. כל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות עד שהפקק יפתח. עמדנו על הכביש כארבעים דקות. למרבה המזל גם ככה לא תכננו כלום ליום הנחיתה, שכן ידענו שזמני הנסיעה באזור הם בדרך כלל ארוכים משמעותית מהמצופה. אך למרות העיכוב בדרך זכינו לראות את הר הגעש בשקיעה.

אחרי השקיעה, יצאנו לסיבוב לילי קצר בחיפוש אחר בעלי חיים ופרשנו לישון. התעוררנו בזריחה לקול ציוץ הציפורים וכבר ביציאה מהחדר הצלחנו להבחין בכתמי צבע אדומים, צהובים, ירוקים וכחולים שהתעופפו בין העצים. למרות הרצון הרב לגלות למי שייכות הנוצות הצבעוניות, נאלצנו להמשיך לארוחת הבוקר כי קבענו סיור בוקר בקניו נגרו, שמורת טבע הצמודה לניקרגואה. ציפינו מאוד לסיור בשמורה שידועה במגוון המינים המרשים שניתן למצוא בה והיא גם אחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. בנוסף, מהדלפק במלון הגיעה לאוזנינו השמועה שיום קודם לכן צפו בסיור בשאגן אלבינו, מחזה נדיר במיוחד.  

ארוחת הבוקר הוגשה למרגלות הר הגעש. על כר הדשא התהלכו שני זכרים ושתי נקבות של קוראסאו ענק. הם עברו בין השולחנות וניסו להשיג מטעמים מארוחת הבוקר. הנהג שהגיע לאסוף אותנו לסיור היה מופתע מאוד כשסיפרנו לו על המפגש עם העופות הגדולים על כר הדשא. הוא סיפר שקשה מאוד לראות את הקוראסאו ושאם כבר אתרע מזלך והצלחת להתקל באחד הוא מיד בורח ונעלם מהעין.

הנסיעה לקניו נגרו נעשתה בעיקרה על שבילי עפר עמוסי מהמורת. היינו משועשעים לגלות שבדומה למדריכים באפריקה, גם המדריכים בקוסטה ריקה השוו את הנסיעה למסאג' מקצועי. בצידי הדרך היו שדות של פולי קפה, אננס ואבוקדו ועל פנינו חלפו משאיות ענק עמוסות בקני סוכר. באחת הפניות, ראינו מרחוק רכבים עומדים בצד הדרך. עצרנו מאחוריהם והמדריכים הצביעו על עצלן שהיה מחובק לצמרת עץ. זה היה העצלן הראשון שלי.

אחרי כשעה של נסיעה עצרנו במסעדת האיגואנות המפורסמת. למרות שבעבר היה נהוג לאכול את האיגואנות, שבשפה המקומית נקראות 'תרנגולות העצים', המסעדה לא ידועה בשל יכולות בישול האיגואנות שלה. בעלי המסעדה זורקים כל יום את שאריות המזון בחצר המסעדה וכך התאספו להן עשרות איגואנות עצומות באזור והמקום הפך לאטראקציה תיירותית.

   המשך המסע במרחק לחיצה....

ניו יורק בלבן

אחרי פתיחה חורפית חמימה במיוחד, שנה אחרי סופת השלגים ג'ונו, סופסוף השלג הגיע והוא הגיע בסערה. פתיתי שלג ראשונים התרפקו על חלון ביתנו בערב יום שישי ולמחרת בבוקר התעוררנו לעיר מכורבלת בשמיכת שלג לבנה. בחסות הסערה, פתיתי השלג התחברו יחדיו באוויר ויצרו עננות לבנות שריקדו בחלון והיפנטו את החתול. הוא עקב אחריהם מתעופפים בצידה השני של הזגוגית ומדי פעם זינק לעברם בפראות. בטלפון הסלולרי התקבלה הודעת אזהרת מזג אוויר וראש העיר ביקש מהתושבים לא לצאת מהבית. אנחנו, כמו כל ניו יורקר שמכבד את עצמו, הקשבנו לאזהרות ויצאנו לרחובות העיר שמחים וטובי לב. 

בחוץ ירד השלג בכמויות והרוח נשאה אותו לכל הכיוונים, 360 מעלות של שלג. בדרך כלל רחובות ניו יורק מטונפים, אבל באותו היום הטבע חזר לשלוט בעיר והיא התכסתה בלבן. המדרגות האדומות, המוניות הצהובות, ותחנות הסבווי הירוקות את כולן כיסה השלג. מפלסות השלג לא הצליחו לעמוד בעומס ורגע אחרי שהן פינו שכבה לבנה, נחתה אחת אחרת וכיסתה את הכביש. שכבות השלג הרבות מחקו את המחסומים התרבותיים בין כבישים ומדרכות ויצרו דרכים חדשות בעיר. 

לקחתי את המשפחה שבאה לביקור וביחד יצאנו לסיבוב בעיר. בחוץ היה פחות מקפיא משחשבנו אבל הרוח הכתה בעוצמה. הראות היתה נמוכה ופתיתי השלג שהרוח החדירה לעיניים היו מכאיבים במיוחד. כבר ביציאה מהבית, תוך כדי הליכה בעיניים עצומות, פגשנו במונית ששקעה ונתקעה בשלג. מיד שינסנו מותניים ויחד עם עוברי אורח נוספים דחפנו החוצה מתוך ערמת השלג.

המונית המשיכה בדרכה ואנחנו פנינו לכיוון טיימס סקוור. המקום מאוד תיירותי ובדרך כלל אני נמנעת מלהגיע לשם, אבל הפעם לא עמדתי בפיתוי. טיימס סקוור הוא מקור בלתי נדלה להפתעות וגם הפעם הוא לא אכזב, שכן כבר ליד הדגל האלקטרוני, פגשנו בגולש סקי שגנב את ההצגה. הוא החליק על השלג בין עשרות אנשים, שעצרו את מלחמות כדורי השלג שלהם, והביטו בו בתדהמה.

זה היה שיא שקשה מאוד להתעלות עליו, אז המשכנו לכיוון בראיינט פארק. המזרקה היתה קפואה כהרגלה בימים קרים במיוחד. החורף היא הצליחה להפשיר ולקפוא מספר פעמים ולהפתיע אותנו בכל פעם מחדש ביצירת הקרח האחרונה שלה. בזמן הסערה, עשרות עובדי עירייה סבבו סביב המזרקה בנסיונות נואשים לפנות את השלג. גם גרגרי המלח הרבים שפוזרו בשבילים ובמדרגות לא עמדו בעומס ונקברו תחת כמויות השלג הרבות שירדו מהשמים. 

האריות מול הספרייה שממוקמת בצידו השני של הפארק התכסו בלבן ועובדי הספרייה היו עסוקים בחסימת המדרגות לעוברים ושבים, שכן כל נסיונות פינוי השלג מהן העלו חרס. זה היה גם סימן בשבילנו לעשות הערכה מחודשת של המצב; על שכבת המגן של המצלמה הצטבר שלג רב ומים החלו לחלחל לתוך הבגדים שלבשנו. ירדנו בתחנת הסבווי הקרובה לניעור קל של השלג ושמנו פעמינו לכיוון הבית. הרוח בדרך חזרה לא היתה חברותית במיוחד והשלג הרב סימא את עיננו. למרבה המזל, רוב המכוניות כבר ירדו מהכבישים ורק רכבי חרום עברו לידנו מפעם לפעם.

אחרי הפסקה התחממות קצרה בבית והפקת לקחים, מוכנים היטב לסערה ובחסות הידיעה שבצהריים נאסרה כליל נסיעת רכבים בכביש, יצאנו שוב והפעם לכיוון סנטרל פארק. העיר הצבעונית והרועשת הפכה ללבנה ושקטה. כמו ביום כיפור, אנשים ירדו מהמדרכות וצעדו על לכבישים הריקים. אומנם לא היו רוכבי אופניים אבל את מקומם תפסו מספר גולשי סקי שהחליקו באלגנטיות במורד הכביש לכיוון הפארק. 

בשיא הסערה הגענו לסנטרל פארק והפארק היה עמוס באנשים. השלג והרוח שהכו בעיר בעוצמה רבה לא הרתיעו את תושבי העיר. ילדים, כלבים ומבוגרים כולם הגיעו לבלות בשלג. הפארק הפך לאתר סקי מבוקש; מזחלות ואנשי שלג כבשו כל גבעה לבנה. גרם המדרגות שמוביל ל'בית חסדה' הפך לאתר מועדף להחלקות עד שהגיעו הרשויות וסילקו את הגולשים מהאתר. הסנאים שבדרך כלל שולטים בפארק נעלמו בין ענפי העצים ולהקת דרורים אחת מצאה לעצמה מחסה מאחורי קרטון אותו הרוח הצמידה לגדר

כשהגענו לגשר הקשת על האגם הקפוא, הרוח היתה כבר חזקה במיוחד, היא סימנה לנו את הדרך הביתה. כל הדרכים נעלמו כליל מהעין; השלג הכבד שירד והרוח יצרו מסך לבן שהסתיר את הנוף והקשה מאוד על נראות. אנחנו שקענו בהררי השלג שהצטברו בשבילים ובכבישים. למזלנו, את סנטרל פארק אני כבר מכירה היטב ומצאנו את דרכנו החוצה במהרה. ביציאה מהפארק נראה היה שסוף העולם הגיע, העיר היתה שקטה שלא כהרגלה ושוממה כמעט לחלוטין, מאות האנשים שהלכו איתנו קודם בפארק נעלמו לחלוטין. 

לבית הגענו קפואים אך מרוצים. כשירד הליל והסערה נחלשה יצאנו לסיבוב אחרון בעיר. המראה היה מרהיב ביופיו וערמות השלג הענקיות היו בלתי נתפסות. מאוחר יותר גיליתי שבסערה פולסו מרחובות העיר 7.25 מליון טון שלג, כמות שלג שיכולה למלא את בניין האמפייר סטייט 24 פעמים.

העיר מיומנת היטב במלחמתה בשלג ויום לאחר הסערה נותרו רק שרידים (בעיקר בדמות מכוניות קבורות היטב בשלג) שהזכירו את שהיה. יומיים אחרי כבר אי אפשר היה לדעת שהיתה כאן סערה, אני נותרתי עם זכרונות ועם התובנה המשמחת ששלג שמקפיא את רחובות ניו יורק מצליח גם להמיס את לבבות התושבים. 

מסע בדרכים - חורף באריזונה ויוטה

בתחילת דצמבר החורף עוד לא הגיע לניו יורק. שנה שעברה שקענו בשלג בתקופת החגים, אך הפעם הטמפרטורות סרבו לרדת. לעיתים היה נדמה שמהסתיו הגענו ישר לאביב, שכן חלק מהעצים התבלבלו והחלו לפרוח. עוד מעט מתחילה כאן שנה חדשה. אני זוכרת את סוף דצמבר 2014 כאילו זה היה אתמול; עשרות אלפי אנשים קפואים, מכוסים בשמיכות מילאו את טיימס סקוור בצפייה לראות את הכדור צונח. נעלי השלג שלי עבדו שעות נוספות ושכבות הבגדים הרבות גם הן לא הצליחו למנוע מהכפור לחדור פנימה. בסוף השבוע האחרון, רגע לפני השנה החדשה, יצאתי לסיבוב בעיר עם גופייה קייצית וכפכפים. למרבה האירוניה, דווקא לקראת הנסיעה למדבר נאלצתי להצטייד בבגדי חורף חמים.
מכל עונות השנה בחרנו דווקא בחורף לצאת למסע דרכים באריזונה. חובבי הזוחלים יעקמו את אפם לנוכח ההחלטה, שכן החורף במדבר הוא קר וקשה ובעלי החיים נמצאים במסתור תחת שמיכת השלג הלבנה. יחד עם זאת, רגע לפני תקופת החגים, בחסות הקור והקיפאון אפשר להנות מהמרחבים העצומים באופן פרטי ואינטימי. אפשר לנסוע שעות על גבי שעות בלי לפגוש נפש חיה. אחרי הצפיפות והקרבה הרבה לאנשים בניו יורק, המרחבים הפתוחים מעולם לא נראו קסומים יותר. ההפוגה מההמון היתה מתבקשת.

המסלול נבחר בקפידה תוך התחשבות בחברים, קרן ועמיר, שהצטרפו אלינו לטיול מישראל. נקודת הפתיחה היתה לאס וגאס. אני כלל לא מחבבת את עיר החטאים הזאת, אך היא הייתה מקום מאוד נוח ומתבקש להתחיל איתו את הטיול. גם את המכונית בחרנו בכובד ראש, שכן היו צפויות לנו שעות נסיעה רבות. המנצח היה רכב SUV, אוטו שטח גבוה וגדול מספיק להכיל ארבעה אנשים בנוחות. כיוון שנחתנו בצהריים, בילינו את כל שארית היום בנסיעה מוגאס לגראנד קניון. בדרך חלפנו על פני Hoover Dam אותו הצלחתי לצלם מספר שעות קודם לכן מהמטוס.

נסיעה של ארבע שעות אחרי יום שלם של טיסה היא לא פשוטה בכלל, אך השקיעה המרהיבה בדרך ריככה את תחושת העייפות והחליפה אותה בהתרגשות לקראת הבאות. לאחר אחד הסיבובים בכביש התגלה מולנו אגם ומעליו הר. באגם השתקפו השמים הכתומים-ורודים וההר היה צבוע בכחול. על הכביש, אל מול הנוף עוצר הנשימה, נסעו המכוניות כאילו מדובר במראה שבשגרה. אנחנו לעומת זאת עצרנו את הרכב ויצאנו להתבונן בשקיעה. את המעיל והכפפות שכחתי במכונית, הקור היה מקפיא אבל השקיעה קצובה בזמן אז רצתי קדימה. כשסוף סוף החלטתי לעצור, מצאתי את עצמי עומדת הרחק מהמכונית וחבריי נראו כנקודות קטנות באופק.

בדרך כלל אני מצליחה לייפות את המציאות בתמונות. אני תמיד מנסה לתפוס את הרגע כפי שהוא נתפס בעיני רוחי ולא בהכרח כפי שהוא נראה בעיני המתבונן. אני מחפשת מזכרת שמאחדת את המראות והרגשות שמתערבבים זה בזה ואני מוצאת אותה בתמונה. לצערי, במקרה הזה, לא הצלחתי להפגיש בין החלום והמציאות; המראה של הכביש והמשאיות שנוסעות בו פוגע בבראשתיות של השקיעה. אך השקיעה לא הסתיימה באגם הורוד ובהר הכחול, היא המשיכה ללוות אותנו עוד דקות ארוכות. 360 מעלות של יופי.
יום ראשון. לגראנד קניון הגענו למחרת בבוקר. מזג האוויר היה מסביר פנים ולא קפוא מדי לעונה. למרות דלילות החמצן באזור, קרן צעדה בנמרצות לכיוון מרפסת התצפית בחיפוש אחר קונדורים. שלט שהציג תמונה של קונדור קליפורני עומד מול אנשים על הגדר היה מתסכל במיוחד. כמו גם כל השלטים של 'זהירות פומות חוצות בדרכים'. מיותר לציין שקונדור לא ראינו, גם לא פומה. ציפור השיר הגדולה בעולם, העורב השחור, נתנה לנו מדי פעם שבבים של תקווה שהתפוגגו להם במהרה במבט נוסף. התצפית על הקניון השכיחה מאיתנו את הקונדורים שכן המראה היה חגיגה לעיניים; שכבות של צבע מונחות זו על זו בגוונים של קשת מדברית. היופי שנמצא מעבר למעקה היה נגיש רק למראית עין, הטבע מעולם לא הרגיש רחוק יותר כמו באותו הרגע.
זמננו בקניון היה קצוב שכן רצינו לראות את השקיעה מ Horseshoe Bend. חברים אמרו לנו שההליכה מהחנייה לקטע התצפית המפורסם על נהר הקולורדו הוא קליל וקצר. אז כמובן שהגענו לשם ברגע האחרון. יצאנו מהמכונית והתחלנו לרוץ אל עבר נקודת התצפית. הקור בעלייה התגנב אלינו בהפתעה וכבר היה מאוחר מדי לחזור למכונית ולהצטייד כראוי. המשכנו לעלות במהירות כשהאוויר הקר נכנס לריאות ושרף אותן מבפנים. פעולות נשימה בסיסיות הפכו לפתע למכאיבות במיוחד, אך הכאב התגמד לנוכח ההבטחה שבפיסגה. אחרי כעשרים דקות (אולי יותר) של עלייה מאומצת הגענו לתצפית המובטחת. המראה היה כאילו נלקח מספר אגדות. מי הטורקיז של נהר הקולורדו, השמים האדומים, פסים של ירוק וורוד על הגבעה בלב הנהר. עמדנו על קצה הצוק והבטנו משתאים במראה המופלא. באותו יום הלכנו לישון עייפים ומשתעלים אך מרוצים.
יום שני. למחרת בבוקר התעוררנו נרגשים רגע לפני הזריחה וחזרנו שוב לתצפית על נהר הקולרדו. הפעם הצטיידנו כראוי והגענו למקום בדקות אחרונות של חשיכה. בניגוד לשקיעה שקהל רב נוהר לראותה, את התצפית בזריחה חלקנו רק עם עוד שני אנשים נוספים. כשקרני השמש בצבצו, שכבתי על הצוק והבטתי על העיקול בנהר שהתחיל לקבל צבעים של בוקר. למרות שהתעוררתי שעה קודם לכן מצאתי את עצמי בתוך חלום. חזרנו למלון לארוחת בוקר זריזה ומאכזבת במיוחד ומשם המשכנו ל Upper Antelope Canyon. קניון האנטילופות שייך לאינדיאנים משבט הנאוואחו וזהו אחד המקומות היפים והמתויירים ביותר באריזונה.

מי השטפונות שזורמים בקניון יצרו תעלות מרהיבות בסלעים אותן מאירות קרני השמש. בתקופת הקיץ חודרות קרני השמש דרך החריצים ומגיעות עד לקרקעית הקניון. בחורף הקרניים מבצבצות מעל ראשי האנשים ההולכים בקניון. לאחר שכל אחד מאיתנו נפרד מחמישים דולר, הועמסנו עם עוד זוג אמריקאים חביבים על טנדר ונסענו עשר דקות בענן אבק וחול שכיסו אותנו מכף רגל ועד ראש. המדריך המקומי שלנו הנחה אותנו בין הנקיקים והצביע על צורות ודמויות שנוצרו על ידי המים. למזלנו המקום היה ריק כמעט מאנשים וזכינו בחוויה עוצמתית ומרגשת.

הטיול באנטילופ קניון הוא קצר ומוגבל בזמן. יצאנו משם לפני השעה 12:00 והמשכנו לכיוון Monument Valley. הנסיעה בין שני האתרים אורכת כשעתיים ורצינו להגיע לאתר מספיק זמן לפני השקיעה. גם מוניומנט וואלי, בדומה לאנטילופ קניון, שייך לשבט הנאוואחו. שם התשלום הוא 20 דולר למכונית ונוסעים בשביל עפר בין המוניומנטים. כל מוניומנט, גבעה בודדת עם צוקים בתצורות שונות, קיבל שם בהתאם לצורתו. כפפות האגרוף קיבלו את פנינו בכניסה לפארק, אני קראתי להן גבעות הקומקום והענן שהתנוסס מעליהן חיזק את בחירתי בשם.
בין המוניומנטים עברנו דרך בקתות של אינדיאנים וכלבים משוטטים. הכלבים ניגשו לכל רכב שנעצר והתיישבו מולו במבט מתחנן לאוכל. אני נמשכתי לסוסים שהוחזקו בעדרים בשטח כשמאחוריהם ניצבים מוניומנטים שונים. בסופו של דבר הלכתי אל עבר אחד מהעדרים על מנת לתפוס לי מזכרת. בעודי מכוונת את המצלמה, יצא מהאורווה אינדיאני גדול ופרץ בצעקות זעם לכיווני. לקח לי זמן להבין שהוא רוצה כסף בתמורה לצילום הסוסים. בגדר של המכלאה היתה ממוקמת תיבת טיפים, הכנסתי לתוכה מספר דולרים וחזרתי לצלם. שלושים שניות אחר כך הגיע פרץ צעקות נוסף, חדוות הרגע נעלמה אז חזרתי למכונית.

תמיד נחמד לחזור למכונית. חם ונעים שם ובנוסף, המכונית היתה עמוסה בכל טוב; לא עבר רגע בלי נשנושים. החלק הקולינרי של הטיול קיבל מעמד של כבוד ומראש הצטיידנו במלאי של במבה, ביסלי ושאר ירקות. הפעם, היה זה תורן של רביעיית בננות שנבחרה בקפידה יומיים קודם לכן. שלוש בננות נשמרו היטב ואחת היתה רקובה למחצה (דבש על פי המהדרין). למרבה המזל עמיר רצה רק חצי בננה. אז הוא קיבל חצי בננה - חצי דבש. בעיצומה של נסיעת השטח עלינו על מהמורה, אצבעותיו של עמיר התהדקו סביב הדבש וחצי בננה התעופפה לה החוצה מהקליפה לקול צהלותינו. אחרי שנרגענו מהבננה המעופפת, חזרתי לחפש אחר זווית צילום שבה רואים כביש סלול מוביל למוניומנטים. כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרתי על התמונה שהייתה לי בראש. יצאנו מהפארק עייפים אחרי יום עמוס בחוויות, הבטתי במראה הצדדית של הרכב על מנת להיפרד מהמוניומנטים ולשמחתי הרבה מצאתי את זווית הצילום הנעלמת.
יום שלישי. השכם בבוקר, אחרי שבערב הקודם חצינו את הגבול שבין אריזונה ליוטה, קיבל את פנינו השלג. הנופים החומים הפכו ללבנים ואנחנו נסענו ל Canyonlands. למעט מספר פרות שנצפו חוצות את הכביש לא היתה נפש חיה באזור. אחרי שחצינו את מכלאות הבקר, בכביש המוביל לפארק, עברנו דרך מנהרות עצים מושלגות. 

מנהרות השלג היו כל כך מרשימות שנסענו בהן מספר פעמים, הלוך ושוב. בזכות כך מצאנו את  Newspaper Rock, פרוטגליף שהתחבא באחת הירידות מהכביש הראשי. הממצא היה מרגש שכן סלע החדשות היה עמוס בדמויות בעלי חיים וציידים שנחרתו בחינניות רבה. מקריאה בשלט שניצב במקום, למדנו שהדמויות על הסלע צויירו במשך 2,000 שנה. הציורים החדשים ביותר הם מ-1300 לספירה. חוקרים שבחנו את הציורים אינם תמימי דעים לגבי המשמעות שלהם.

לאחר ששכחה ההתלהבות מהציורים העתיקים, המשכנו בדרך שטח מסומנת לכיוון תצפית על נהר הקולורדו. בנסיעה בין שני צידי הקניון נעלם השלג ושוב התגלה צבעו החום של המדבר. הרכב ששכרנו, משה (הנהג המיומן שלנו) ועמיר (איש השטח) הוכיחו עצמם בהובילם את האוטו בבטחה, דרך עליות וירידות תלולות ממדרגות סלעים שאיתגרו אותנו במסע. העצבים הרופפים שלי לעומת זאת לא עמדו באתגר. אז עצרנו בצד הדרך וממרחק של כשלושה קילומטרים מנקודת התצפית, התחלנו לצעוד אל עבר הלא נודע.

הדרך היתה ארוכה וקשה משחשבנו. את השקיעה באותו היום רצינו לבלות ב Arches והיה עלינו עוד לצעוד חזרה למכונית ולעבור שוב עם הרכב את דרך השטח המאתגרת שהובילה אותנו עד הלום. הגענו לנקודת תצפית על הקניון ומשם הסתובבנו וחזרנו על עקבותינו בשלום. היציאה מהקניון היתה רצופה באיילים שחצו את הכביש בדילוגים בזה אחר זה.

הגענו לפארק הקשתות בדיוק בזמן לשקיעה. מצאנו עמדת תצפית טובה על ההרים המושלגים. השמים הכחולים, ההרים הלבנים, המדבר החום והצל שכיסה חלק מהשטח יצרו תמונה תלת מימדית על מסך המצלמה. השתהנו שם מספר דקות לפני שיצאנו לחפש קשתות שצופות על השמש היורדת.

מצאנו קשתות מרהיבות ב Windows Section, התיישבנו בחלון הצפוני וצפינו בצבעי השמים מתחלפים. באותו הרגע השמים היו נקיים כמעט מעננים ואלו שנותרו תלויים באוויר נצבעו בורוד וכחול. בדומה לעמק המוניומנטים, גם כאן בלטו גבעות בצורות שונות שעיטרו את השטח.

בניגוד למקומות אחרים שעברנו בהם והיו שוממי אדם, העיירה מואב, שנמצאת מספר דקות נסיעה מהפארק, היתה שוקקת חיים. זה היה אחד הלילות היחידים במהלך המסע שיכולנו לבחור בו מסעדה לארוחת ערב. לאורך הטיול הקפדנו מדי בוקר למלא דלק (אפשר לנסוע כאן שעות על גבי שעות בלי לראות ולו תחנת דלק אחת) ולקנות אוכל לארוחת צהריים (סנדוויצים ודובני גומי לדרך היו מתכון מנצח). באותו ערב בחרנו לאכול במסעדת אכול כפי יכולתך, Zax Restaurant. המלצרית גיחכה לעצמה כשקרן ואני בחרנו באפשרות של אכילה בלתי מוגבלת. אחרי קערית עם שתי כפות מרק, צלחת קטנה עם סלט וחתיכת פיצה קטנטנה כבר לא היינו מסוגלות לאכול יותר. בסוף הארוחה, למרבה ההפתעה, המלצרית נתנה לנו הנחה כשהיא חייבה אותנו בהתאם ליכולת האכילה הציפוריות שלנו.

יום רביעי. השכם בבוקר למחרת, שמנו שוב פעמינו לקשתות החלון בתקווה לתפוס את הזריחה. הגענו לחלון הצפוני, עברנו דרכו וטיפסנו אל צידו השני של המצוק. לא היה שביל מסודר, אבל ראינו חבורת צלמים שהתמקמה על מדרגה במרגלות הצוק. מהמדרגה אפשר היה לראות את קשת החלון ואת הקשת שניצבת מאחוריה. בדרך לא דרך, טיפסנו עם הציוד והגענו למדרגת הצלמים, שם עמדנו וחיכינו לזריחה. בדומה לשקיעה בערב הקודם, הזריחה היתה חלקה וחסרת עננים אבל השמש תרמה את חלקה.

חזרנו למלון לעוד ארוחת בוקר מאכזבת ומשם שוב חזרנו לקשתות. הפעם נסענו לראות את ה Delicate Arch. עננים הם חבריו הטובים ביותר של הצלם. אך באותו היום הם איכזבו בפעם השנייה והשמים מעל הקשת נותרו כחולים וחלקים. שעות האור הן ספורות (במיוחד בחורף) והמלאכה מרובה אז נפרדנו לשלום מהקשתות ואת היציאה מהפארק עשינו על דרך שטח משובשת. גם הפעם היו הרבה מכשולים ומדרגות סלעים בדרך אך אנחנו כבר היינו מיומנים וצלחנו את דרכנו בבטחה.
מהקשתות חזרנו שוב ל Canyonlands אבל הפעם לצידו השני. היו לנו שם שני אתרים על הכוונת. האחד: Dead Horse Point והשני Mesa Arch. האתר הראשון צופה על נהר הקולורדו. נהר הקולורדו היה מהנופים החביבים עלינו בטיול ולכן קפצנו על ההזדמנות לראות עיקול נוסף בנהר. גם כאן היה עיקול פרסה, אם כי הרבה פחות מרשים מזה שראינו ב Horseshoe Bend.

לאחר התצפית נסענו לכיוון הקשת. לשמחתנו הרבה, השביל שמוביל לקשת היה ריק מאנשים וכשהגענו לקשת בילינו איתה זמן איכות קצר לפני שקבוצת הולכי רגל הופיעה במקום. התצפית בקשת מאוד מרשימה שכן הקשת נמצאת על קצהו של צוק וצופה על תחתית הקניון. באופק אפשר היה לראות את פסגות ההרים המושלגות.

קפואים אך מרוצים עזבנו את Canyonlands ונסענו לכיוון Bryce. באותו הערב היתה לנו נסיעה ארוכה אז ארזנו את עצמנו במכונית כשעתיים לפני השקיעה. ביציאה מהפארק, רגע לפני שעלינו על הכביש המהיר, הצלחנו להבחין בבעל חיים גדול שעמד בצד בדרך. לא היתה התלבטות, מיד עשינו פרסה וחזרנו לבדוק במי מדובר. היה זה עדר של אנטילוקפרות (אנטילופת העולם החדש, קרובה רחוקה של האוקפי והג'ירף). האנטילוקפרה היא היונק היבשתי השני המהיר ביותר בעולם (הראשון הוא הברדלס) ובתחילת המאה הקודמת הן כמעט ונכחדו מהעולם בשל ציד מסיבי של בני האדם. למרבה המזל ההדרדרות המספרית שלהן נעצרה בזמן, השימור הצליח והיום הם נפוצות למדי במרכז ומערב צפון אמריקה. סביב הכבישים המהירים, אלו הסמוכים לאתרי הטבע ביוטה, הציבו הרשויות גדרות שמטרתן למנוע מהאנטילוקפרות לקפוץ לכביש, להידרס ולגרום לתאונות.

אחרי האנטילוקפרות, מהדרך, שוב פינקה אותנו השקיעה. הפעם השמים היו מלאים בעננים והכתום של היום התערבב עם השחור של הלילה. פעם נוספת נסענו במעגל של יופי ובסחרור חושים. מלפנים כתום, מאחור ורוד ובאמצע התנגשות עליזה של שניהם. ההרים באופק נעלמו והפכו לצלליות שחורות שנגעו בעננים. בזמן הנסיעה, שמענו בחדשות על סופת שלגים שצפויה היתה להכות באזור למחרת בבוקר. את הלילה בילינו באמצע הדרך, במקום שכוח אל, קפוא ומכוסה בשלג. לא היה שם מקום לאכול וגם במלון היה רק פתק שקיבל את פנינו.

יום חמישי. בבוקר למחרת התעוררנו בזמן נגיעות השלג הראשונות בקרקע, אלו שניבאו את העתיד לבוא. הזדרזנו לצאת מוקדם ככל האפשר, לפני הסערה, אך כבר בזמן שהתנענו את המכונית ידענו שאיחרנו את המועד. הסערה היכתה בעוצמה וכיסתה את הכבישים בשלג. המדרגות שעברנו בנסיעת השטח הפיגו חלק מהחששות של נסיעה בלב סופת השלגים. נסענו על דרך נופית, UT 12. הדרך היתה לבנה וערפל כבד כיסה את ההר. הכביש היה ארוך ומפותל ולעיתים השלג הפך למשטח קרח חלקלק. לאורך המסלול, פגשנו צדדים שונים של הכפור והשלג. בתחתית ההר השלג נדבק לענפים וכיסה אותם בשכבת אבקה לבנה, גבוה יותר היו העצים מכוסים בקרח ונראה היה כאילו הם קפאו בזמן. לעיתים פתיתי השלג היו נדבקים זה לזה במסירות כאילו מצאו איש את רעהו ולעיתים נעלמו ברגע שנגעו באדמה.
עלינו להר והותרנו את עין הסערה מאחור, הכביש נפתח והשמים התבהרו. מצאנו נקודת תצפית יפה לצד הדרך ועצרנו להתבונן ביופי שנפרש לפנינו. מהפיסגה אפשר היה לראות את הפיתולים בכביש ואת המקומות בהם הצליח השלג להצטבר ולצבוע בלבן את הסלעים והמצוקים.
חיפשנו מקום להתחמם בו אחרי הסערה. הגענו ל Escalante, עיירה קטנה וחמודה שהסתכמה במספר רחובות צמודים לכביש הראשי. היו שם מספר בתי קפה, אך כיוון שלא היה מדובר בעונת התיירות כולם היו סגורים. הרחובות היו נטושים והכבישים ריקים. את השלט של רשת הסנדוויצ'ים, Subway, שהיה ליד תחנת הדלק זיהינו מרחוק. מאוכזבים מחוסר האפשרויות אך מרוצים מריח הלחם הטרי נכנסנו לחנות. חוץ מאוכל ושתייה חמה מצאנו שם גם חלק מאנשי העיירה במצב רוח מרומם. הסערה היתה נושא השיחה המרכזי והסיבה להתקהלות. אחרי שהפשרנו קלות, ומילאנו את הבטן המשכנו לכיוון ברייס.
בברייס שוב קיבלה את פנינו הסערה. הפארק נראה נטוש ובמרכז המבקרים אמרו לנו שרוב המסלולים סגורים, הן לרכבים והן להולכי רגל. שלוש נקודות תצפית היו פתוחות לקהל אז נסענו לכיוונן. במינוס 9 מעלות צלזיוס וברוח מקפיאה, ניסינו לצאת מהרכב ולעלות לתצפית. פתחתי את דלת המכונית הוצאתי רגל החוצה, נגעתי עם ידיים חשופות בשלג וניסיתי לעשות ממנו כדור. השלג היה אבקתי והפתיתים סרבו להידבק. כאב של קור פילח את כפות הידיים והתפשט משם לריאות. זה היה סימן טוב בשבילי לחזור לרכב, לסגור את הדלת ולהפעיל את המזגן בעוצמה מירבית. אחרי שהפשרתי, יצאתי שוב, הפעם כדי לראות את הנוף. 
שבילי העלייה לתצפית היו לבנים כמעט לחלוטין. על האדמה, קשה היה להבדיל בין קרח ושלג. השלג היה הרבה יותר ידידותי למשתמש שכן דריכה בשלג לא סיכנה את ההולכים בהחלקה. משטחי הקרח לעומת זאת היו מאתגרים, במיוחד במקומות שלא היו בהם מוקדי אחיזה. שבילי קרח מסוכנים במיוחד, ללא גדרות בטחון ובסמוך לתהום, נסגרו להליכה.
בזמן שהשלג כיסה כל חלקה טובה, יצאנו מברייס. הלבן השתלט על הכל וקשה היה להבחין בין שמים וארץ. מפלסת שלג של הפארק עבדה שעות נוספות ופינתה את השלג מהכביש. זאת היתה הצלחה קצרת מועד, שכן דקות ספורות אחרי שהיא עברה כבר נעלם הכביש תחת מעטה השלג. את היום סגרנו מוקדם ועל השלג היורד הבטנו מחלון, במקום מבטחים מחומם היטב.
יום שישי. יצאנו לכיוון Zion NAtional Park בדרך ראינו עוף גדול חולף מעל המכונית. אי אפשר היה לטעות, היה זה עיטם לבן ראש. העיטם הוא אחד מהעופות הדורסים המרשימים ביותר שאפשר לראות את באזור והוא עף מספר מטרים בודדים מעל המכונית. עקבנו אחריו בהתרגשות וראינו אותו חותך לגבעה בצד הדרך ומתיישב בצמרת עץ. הבטנו בו מספר דקות עד שהתעופף ונעלם מהעין.
בכניסה לציון, פגשנו בביזונים אמריקאים ששכבו בשלג. העדר שייך לאדם פרטי שמחזיק אותם בחווה שלו וכל מכונית שעוברת בכביש שמוביל לציון עוצרת מול החווה כדי להתבונן בביזונים. למרות שציון הוא אחד הפארקים הקטנים באזור מגיעים אליו מבקרים רבים. גם בשל הקרבה לוגאס אבל גם בגלל הנופים המרהיבים והדרכים הכתומות. מבחינת מפגשים עם חיות בר, היה זה גולת הכותרת של הטיול. עופות דורסים, איילים, תרנגולי הודו, ציפורי שיר ועוד. רוב בעלי החיים בפארק מתייחסים בשוויון נפש לבני האדם וברחבה של מרכז המבקרים אפשר לראות דורסים עומדים בצידי הדרך ואיילים רועים ליד שולחנות האכילה. את כבש ההרים אומנם לא ראינו, אבל מצאנו מספר חברים אחרים בדרך.
בפארק בחרנו שלושה מסלולי הליכה; Weeping Rock, Riverside Walk ו- Canyon Overlook Trail. העלייה לסלע הבוכה הייתה תלולה וחלקלקה. המבקרים בשביל דרכו על השלג, הידקו אותו היטב והשביל הפך למשטח החלקה באזורים המוצלים ולברכת בוץ בחלקים בהם נגעו קרני השמש. טיפות המים שטיפטפו מלמעלה, נדבקו זו לזו והפכו לנטיפי קרח יפים. השלוליות הרבות באזור סיפקו זוויות חדשות דרכן אפשר להביט בנוף.
ההליכה לאורך הנהר היתה קלילה ואחריה התקדמנו לשביל התצפית אותו רצינו לעשות בשקיעה. השביל לתצפית היה ללא צל של ספק המסלול המסוכן ביותר בטיול. השביל עלה בסיבובים צרים והקיף את צלע ההר, בצידו האחד סלע אימתני ובשני תהום. בחלק מהמקומות היו מסודרות גדרות, אבל היו גם חלקי שביל צרים מאוד ומכוסים בקרח שנפילה בהם כלל לא באה בחשבון. ההליכה במסלול ארכה כחצי שעה ובסופה הגענו לנקודת התצפית. שרדתי את המסלול החלקלק והתמונה שלקחתי כמזכרת היא התמונה האהובה עלי ביותר מהטיול.

יום אחרון לטיול. בבוקר חזרנו שוב לציון בחיפוש אחר חיות בר. כבר בכניסה פגשנו שלושה איילים זכרים ואצילים שהתהלכו בין קרני השמש המוקדמות. מיד אחר כך ראינו שלושה דורסים, אחד מהם עף לצד המכונית. לבסוף פגשנו את עדר האיילים אותו ראינו ביום הקודם והתמקמנו ליד להקת ציפורים חביבה בעלת מראה ורדרד. היו אלה ורדיות מקסיקניות.

אחרי שהתמוגגנו ממראה הורדיות על רקע ההרים, יצאנו מהפארק ונסענו לכיוון לאס וגאס. בדרך לוגאס עצרנו באתר הטבע האחרון שלנו לטיול זה: Valley of Fire. בעמק האש נעלם כל סימן לשלג והמדבר שוב נפרש לפנינו. גם בעמק האש היה סלע עם חריתות עתיקות ולשם היו מועדות פנינו. כשהגענו לסלע, צריך היה לעלות על סולם בכדי להגיע לציורים. מלמעלה, עשרות סנאי קרקע שהתרוצצו על האדמה הסבו את תשומת ליבנו. ירדנו חזרה לראות במי מדובר.
בדומה לסנאים שפגשתי בקולורדו, נראה היה שגם פה המבקרים מאכילים את חיות הבר. ברגע שהתכופפנו להתבונן על הקטנטנים מקרוב, הם ניגשו אלינו ורחרחו את כפות הידיים (הריקות) שלנו. במהרה היינו מוקפים בעשרות סנאים סקרנים. בירור קצר העלה שמדובר ב Antelope Squirrel. החדווה במפגש עם הסנאים היתה גדולה, אך זמננו היה מוגבל שכן באותו היום יצאה הטיסה חזרה הביתה. בצער רב נפרדנו מהיצורים החביבים והמשכנו לוגאס.
וגאס היתה מצועצעת ומלאכותית כהרגלה. המרחק בין גן עדן וגהנום הסתכם בשעתיים של נסיעה בדרכים. למרות שהגענו לאריזונה שלא בעונת התיירות ונאלצנו להתמודד עם השלג והקור, יצאנו מרוצים ונרגשים מהטיול. הפרטיות והאנטימיות עם הטבע היו שווים את הכל ואנחנו כבר מתכננים את המסע הבא.