יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

מסע בדרכים - חורף באריזונה ויוטה


בתחילת דצמבר החורף עוד לא הגיע לניו יורק. שנה שעברה שקענו בשלג בתקופת החגים, אך הפעם הטמפרטורות סרבו לרדת. לעיתים היה נדמה שמהסתיו הגענו ישר לאביב, שכן חלק מהעצים התבלבלו והחלו לפרוח. עוד מעט מתחילה כאן שנה חדשה. אני זוכרת את סוף דצמבר 2014 כאילו זה היה אתמול; עשרות אלפי אנשים קפואים, מכוסים בשמיכות מילאו את טיימס סקוור בצפייה לראות את הכדור צונח. נעלי השלג שלי עבדו שעות נוספות ושכבות הבגדים הרבות גם הן לא הצליחו למנוע מהכפור לחדור פנימה. בסוף השבוע האחרון, רגע לפני השנה החדשה, יצאתי לסיבוב בעיר עם גופייה קייצית וכפכפים. למרבה האירוניה, דווקא לקראת הנסיעה למדבר נאלצתי להצטייד בבגדי חורף חמים.
מכל עונות השנה בחרנו דווקא בחורף לצאת למסע דרכים באריזונה. חובבי הזוחלים יעקמו את אפם לנוכח ההחלטה, שכן החורף במדבר הוא קר וקשה ובעלי החיים נמצאים במסתור תחת שמיכת השלג הלבנה. יחד עם זאת, רגע לפני תקופת החגים, בחסות הקור והקיפאון אפשר להנות מהמרחבים העצומים באופן פרטי ואינטימי. אפשר לנסוע שעות על גבי שעות בלי לפגוש נפש חיה. אחרי הצפיפות והקרבה הרבה לאנשים בניו יורק, המרחבים הפתוחים מעולם לא נראו קסומים יותר. ההפוגה מההמון היתה מתבקשת.
המסלול נבחר בקפידה תוך התחשבות בחברים, קרן ועמיר, שהצטרפו אלינו לטיול מישראל. נקודת הפתיחה היתה לאס וגאס. אני כלל לא מחבבת את עיר החטאים הזאת, אך היא הייתה מקום מאוד נוח ומתבקש להתחיל איתו את הטיול. גם את המכונית בחרנו בכובד ראש, שכן היו צפויות לנו שעות נסיעה רבות. המנצח היה רכב SUV, אוטו שטח גבוה וגדול מספיק להכיל ארבעה אנשים בנוחות. כיוון שנחתנו בצהריים, בילינו את כל שארית היום בנסיעה מוגאס לגראנד קניון. בדרך חלפנו על פני Hoover Dam אותו הצלחתי לצלם מספר שעות קודם לכן מהמטוס.

נסיעה של ארבע שעות אחרי יום שלם של טיסה היא לא פשוטה בכלל, אך השקיעה המרהיבה בדרך ריככה את תחושת העייפות והחליפה אותה בהתרגשות לקראת הבאות. לאחר אחד הסיבובים בכביש התגלה מולנו אגם ומעליו הר. באגם השתקפו השמים הכתומים-ורודים וההר היה צבוע בכחול. על הכביש, אל מול הנוף עוצר הנשימה, נסעו המכוניות כאילו מדובר במראה שבשגרה. אנחנו לעומת זאת עצרנו את הרכב ויצאנו להתבונן בשקיעה. את המעיל והכפפות שכחתי במכונית, הקור היה מקפיא אבל השקיעה קצובה בזמן אז רצתי קדימה. כשסוף סוף החלטתי לעצור, מצאתי את עצמי עומדת הרחק מהמכונית וחבריי נראו כנקודות קטנות באופק.
בדרך כלל אני מצליחה לייפות את המציאות בתמונות. אני תמיד מנסה לתפוס את הרגע כפי שהוא נתפס בעיני רוחי ולא בהכרח כפי שהוא נראה בעיני המתבונן. אני מחפשת מזכרת שמאחדת את המראות והרגשות שמתערבבים זה בזה ואני מוצאת אותה בתמונה. לצערי, במקרה הזה, לא הצלחתי להפגיש בין החלום והמציאות; המראה של הכביש והמשאיות שנוסעות בו פוגע בבראשתיות של השקיעה. אך השקיעה לא הסתיימה באגם הורוד ובהר הכחול, היא המשיכה ללוות אותנו עוד דקות ארוכות. 360 מעלות של יופי.
יום ראשון. לגראנד קניון הגענו למחרת בבוקר. מזג האוויר היה מסביר פנים ולא קפוא מדי לעונה. למרות דלילות החמצן באזור, קרן צעדה בנמרצות לכיוון מרפסת התצפית בחיפוש אחר קונדורים. שלט שהציג תמונה של קונדור קליפורני עומד מול אנשים על הגדר היה מתסכל במיוחד. כמו גם כל השלטים של 'זהירות פומות חוצות בדרכים'. מיותר לציין שקונדור לא ראינו, גם לא פומה. ציפור השיר הגדולה בעולם, העורב השחור, נתנה לנו מדי פעם שבבים של תקווה שהתפוגגו להם במהרה במבט נוסף. התצפית על הקניון השכיחה מאיתנו את הקונדורים שכן המראה היה חגיגה לעיניים; שכבות של צבע מונחות זו על זו בגוונים של קשת מדברית. היופי שנמצא מעבר למעקה היה נגיש רק למראית עין, הטבע מעולם לא הרגיש רחוק יותר כמו באותו הרגע.
זמננו בקניון היה קצוב שכן רצינו לראות את השקיעה מ Horseshoe Bend. חברים אמרו לנו שההליכה מהחנייה לקטע התצפית המפורסם על נהר הקולורדו הוא קליל וקצר. אז כמובן שהגענו לשם ברגע האחרון. יצאנו מהמכונית והתחלנו לרוץ אל עבר נקודת התצפית. הקור בעלייה התגנב אלינו בהפתעה וכבר היה מאוחר מדי לחזור למכונית ולהצטייד כראוי. המשכנו לעלות במהירות כשהאוויר הקר נכנס לריאות ושרף אותן מבפנים. פעולות נשימה בסיסיות הפכו לפתע למכאיבות במיוחד, אך הכאב התגמד לנוכח ההבטחה שבפיסגה. אחרי כעשרים דקות (אולי יותר) של עלייה מאומצת הגענו לתצפית המובטחת. המראה היה כאילו נלקח מספר אגדות. מי הטורקיז של נהר הקולורדו, השמים האדומים, פסים של ירוק וורוד על הגבעה בלב הנהר. עמדנו על קצה הצוק והבטנו משתאים במראה המופלא. באותו יום הלכנו לישון עייפים ומשתעלים אך מרוצים.
יום שני. למחרת בבוקר התעוררנו נרגשים רגע לפני הזריחה וחזרנו שוב לתצפית על נהר הקולרדו. הפעם הצטיידנו כראוי והגענו למקום בדקות אחרונות של חשיכה. בניגוד לשקיעה שקהל רב נוהר לראותה, את התצפית בזריחה חלקנו רק עם עוד שני אנשים נוספים. כשקרני השמש בצבצו, שכבתי על הצוק והבטתי על העיקול בנהר שהתחיל לקבל צבעים של בוקר. למרות שהתעוררתי שעה קודם לכן מצאתי את עצמי בתוך חלום. חזרנו למלון לארוחת בוקר זריזה ומאכזבת במיוחד ומשם המשכנו ל Upper Antelope Canyon. קניון האנטילופות שייך לאינדיאנים משבט הנאוואחו וזהו אחד המקומות היפים והמתויירים ביותר באריזונה.

מי השטפונות שזורמים בקניון יצרו תעלות מרהיבות בסלעים אותן מאירות קרני השמש. בתקופת הקיץ חודרות קרני השמש דרך החריצים ומגיעות עד לקרקעית הקניון. בחורף הקרניים מבצבצות מעל ראשי האנשים ההולכים בקניון. לאחר שכל אחד מאיתנו נפרד מחמישים דולר, הועמסנו עם עוד זוג אמריקאים חביבים על טנדר ונסענו עשר דקות בענן אבק וחול שכיסו אותנו מכף רגל ועד ראש. המדריך המקומי שלנו הנחה אותנו בין הנקיקים והצביע על צורות ודמויות שנוצרו על ידי המים. למזלנו המקום היה ריק כמעט מאנשים וזכינו בחוויה עוצמתית ומרגשת.
הטיול באנטילופ קניון הוא קצר ומוגבל בזמן. יצאנו משם לפני השעה 12:00 והמשכנו לכיוון Monument Valley. הנסיעה בין שני האתרים אורכת כשעתיים ורצינו להגיע לאתר מספיק זמן לפני השקיעה. גם מוניומנט וואלי, בדומה לאנטילופ קניון, שייך לשבט הנאוואחו. שם התשלום הוא 20 דולר למכונית ונוסעים בשביל עפר בין המוניומנטים. כל מוניומנט, גבעה בודדת עם צוקים בתצורות שונות, קיבל שם בהתאם לצורתו. כפפות האגרוף קיבלו את פנינו בכניסה לפארק, אני קראתי להן גבעות הקומקום והענן שהתנוסס מעליהן חיזק את בחירתי בשם.
בין המוניומנטים עברנו דרך בקתות של אינדיאנים וכלבים משוטטים. הכלבים ניגשו לכל רכב שנעצר והתיישבו מולו במבט מתחנן לאוכל. אני נמשכתי לסוסים שהוחזקו בעדרים בשטח כשמאחוריהם ניצבים מוניומנטים שונים. בסופו של דבר הלכתי אל עבר אחד מהעדרים על מנת לתפוס לי מזכרת. בעודי מכוונת את המצלמה, יצא מהאורווה אינדיאני גדול ופרץ בצעקות זעם לכיווני. לקח לי זמן להבין שהוא רוצה כסף בתמורה לצילום הסוסים. בגדר של המכלאה היתה ממוקמת תיבת טיפים, הכנסתי לתוכה מספר דולרים וחזרתי לצלם. שלושים שניות אחר כך הגיע פרץ צעקות נוסף, חדוות הרגע נעלמה אז חזרתי למכונית.

תמיד נחמד לחזור למכונית. חם ונעים שם ובנוסף, המכונית היתה עמוסה בכל טוב; לא עבר רגע בלי נשנושים. החלק הקולינרי של הטיול קיבל מעמד של כבוד ומראש הצטיידנו במלאי של במבה, ביסלי ושאר ירקות. הפעם, היה זה תורן של רביעיית בננות שנבחרה בקפידה יומיים קודם לכן. שלוש בננות נשמרו היטב ואחת היתה רקובה למחצה (דבש על פי המהדרין). למרבה המזל עמיר רצה רק חצי בננה. אז הוא קיבל חצי בננה - חצי דבש. בעיצומה של נסיעת השטח עלינו על מהמורה, אצבעותיו של עמיר התהדקו סביב הדבש וחצי בננה התעופפה לה החוצה מהקליפה לקול צהלותינו. אחרי שנרגענו מהבננה המעופפת, חזרתי לחפש אחר זווית צילום שבה רואים כביש סלול מוביל למוניומנטים. כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרתי על התמונה שהייתה לי בראש. יצאנו מהפארק עייפים אחרי יום עמוס בחוויות, הבטתי במראה הצדדית של הרכב על מנת להיפרד מהמוניומנטים ולשמחתי הרבה מצאתי את זווית הצילום הנעלמת.
יום שלישי. השכם בבוקר, אחרי שבערב הקודם חצינו את הגבול שבין אריזונה ליוטה, קיבל את פנינו השלג. הנופים החומים הפכו ללבנים ואנחנו נסענו ל Canyonlands. למעט מספר פרות שנצפו חוצות את הכביש לא היתה נפש חיה באזור. אחרי שחצינו את מכלאות הבקר, בכביש המוביל לפארק, עברנו דרך מנהרות עצים מושלגות. 

מנהרות השלג היו כל כך מרשימות שנסענו בהן מספר פעמים, הלוך ושוב. בזכות כך מצאנו את  Newspaper Rock, פרוטגליף שהתחבא באחת הירידות מהכביש הראשי. הממצא היה מרגש שכן סלע החדשות היה עמוס בדמויות בעלי חיים וציידים שנחרתו בחינניות רבה. מקריאה בשלט שניצב במקום, למדנו שהדמויות על הסלע צויירו במשך 2,000 שנה. הציורים החדשים ביותר הם מ-1300 לספירה. חוקרים שבחנו את הציורים אינם תמימי דעים לגבי המשמעות שלהם.

לאחר ששכחה ההתלהבות מהציורים העתיקים, המשכנו בדרך שטח מסומנת לכיוון תצפית על נהר הקולורדו. בנסיעה בין שני צידי הקניון נעלם השלג ושוב התגלה צבעו החום של המדבר. הרכב ששכרנו, משה (הנהג המיומן שלנו) ועמיר (איש השטח) הוכיחו עצמם בהובילם את האוטו בבטחה, דרך עליות וירידות תלולות ממדרגות סלעים שאיתגרו אותנו במסע. העצבים הרופפים שלי לעומת זאת לא עמדו באתגר. אז עצרנו בצד הדרך וממרחק של כשלושה קילומטרים מנקודת התצפית, התחלנו לצעוד אל עבר הלא נודע.

הדרך היתה ארוכה וקשה משחשבנו. את השקיעה באותו היום רצינו לבלות ב Arches והיה עלינו עוד לצעוד חזרה למכונית ולעבור שוב עם הרכב את דרך השטח המאתגרת שהובילה אותנו עד הלום. הגענו לנקודת תצפית על הקניון ומשם הסתובבנו וחזרנו על עקבותינו בשלום. היציאה מהקניון היתה רצופה באיילים שחצו את הכביש בדילוגים בזה אחר זה.

הגענו לפארק הקשתות בדיוק בזמן לשקיעה. מצאנו עמדת תצפית טובה על ההרים המושלגים. השמים הכחולים, ההרים הלבנים, המדבר החום והצל שכיסה חלק מהשטח יצרו תמונה תלת מימדית על מסך המצלמה. השתהנו שם מספר דקות לפני שיצאנו לחפש קשתות שצופות על השמש היורדת.
מצאנו קשתות מרהיבות ב Windows Section, התיישבנו בחלון הצפוני וצפינו בצבעי השמים מתחלפים. באותו הרגע השמים היו נקיים כמעט מעננים ואלו שנותרו תלויים באוויר נצבעו בורוד וכחול. בדומה לעמק המוניומנטים, גם כאן בלטו גבעות בצורות שונות שעיטרו את השטח.
בניגוד למקומות אחרים שעברנו בהם והיו שוממי אדם, העיירה מואב, שנמצאת מספר דקות נסיעה מהפארק, היתה שוקקת חיים. זה היה אחד הלילות היחידים במהלך המסע שיכולנו לבחור בו מסעדה לארוחת ערב. לאורך הטיול הקפדנו מדי בוקר למלא דלק (אפשר לנסוע כאן שעות על גבי שעות בלי לראות ולו תחנת דלק אחת) ולקנות אוכל לארוחת צהריים (סנדוויצים ודובני גומי לדרך היו מתכון מנצח). באותו ערב בחרנו לאכול במסעדת אכול כפי יכולתך, Zax Restaurant. המלצרית גיחכה לעצמה כשקרן ואני בחרנו באפשרות של אכילה בלתי מוגבלת. אחרי קערית עם שתי כפות מרק, צלחת קטנה עם סלט וחתיכת פיצה קטנטנה כבר לא היינו מסוגלות לאכול יותר. בסוף הארוחה, למרבה ההפתעה, המלצרית נתנה לנו הנחה כשהיא חייבה אותנו בהתאם ליכולת האכילה הציפוריות שלנו.
יום רביעי. השכם בבוקר למחרת, שמנו שוב פעמינו לקשתות החלון בתקווה לתפוס את הזריחה. הגענו לחלון הצפוני, עברנו דרכו וטיפסנו אל צידו השני של המצוק. לא היה שביל מסודר, אבל ראינו חבורת צלמים שהתמקמה על מדרגה במרגלות הצוק. מהמדרגה אפשר היה לראות את קשת החלון ואת הקשת שניצבת מאחוריה. בדרך לא דרך, טיפסנו עם הציוד והגענו למדרגת הצלמים, שם עמדנו וחיכינו לזריחה. בדומה לשקיעה בערב הקודם, הזריחה היתה חלקה וחסרת עננים אבל השמש תרמה את חלקה.

חזרנו למלון לעוד ארוחת בוקר מאכזבת ומשם שוב חזרנו לקשתות. הפעם נסענו לראות את ה Delicate Arch. עננים הם חבריו הטובים ביותר של הצלם. אך באותו היום הם איכזבו בפעם השנייה והשמים מעל הקשת נותרו כחולים וחלקים. שעות האור הן ספורות (במיוחד בחורף) והמלאכה מרובה אז נפרדנו לשלום מהקשתות ואת היציאה מהפארק עשינו על דרך שטח משובשת. גם הפעם היו הרבה מכשולים ומדרגות סלעים בדרך אך אנחנו כבר היינו מיומנים וצלחנו את דרכנו בבטחה.
מהקשתות חזרנו שוב ל Canyonlands אבל הפעם לצידו השני. היו לנו שם שני אתרים על הכוונת. האחד: Dead Horse Point והשני Mesa Arch. האתר הראשון צופה על נהר הקולורדו. נהר הקולורדו היה מהנופים החביבים עלינו בטיול ולכן קפצנו על ההזדמנות לראות עיקול נוסף בנהר. גם כאן היה עיקול פרסה, אם כי הרבה פחות מרשים מזה שראינו ב Horseshoe Bend.

לאחר התצפית נסענו לכיוון הקשת. לשמחתנו הרבה, השביל שמוביל לקשת היה ריק מאנשים וכשהגענו לקשת בילינו איתה זמן איכות קצר לפני שקבוצת הולכי רגל הופיעה במקום. התצפית בקשת מאוד מרשימה שכן הקשת נמצאת על קצהו של צוק וצופה על תחתית הקניון. באופק אפשר היה לראות את פסגות ההרים המושלגות.

קפואים אך מרוצים עזבנו את Canyonlands ונסענו לכיוון Bryce. באותו הערב היתה לנו נסיעה ארוכה אז ארזנו את עצמנו במכונית כשעתיים לפני השקיעה. ביציאה מהפארק, רגע לפני שעלינו על הכביש המהיר, הצלחנו להבחין בבעל חיים גדול שעמד בצד בדרך. לא היתה התלבטות, מיד עשינו פרסה וחזרנו לבדוק במי מדובר. היה זה עדר של אנטילוקפרות (אנטילופת העולם החדש, קרובה רחוקה של האוקפי והג'ירף). האנטילוקפרה היא היונק היבשתי השני המהיר ביותר בעולם (הראשון הוא הברדלס) ובתחילת המאה הקודמת הן כמעט ונכחדו מהעולם בשל ציד מסיבי של בני האדם. למרבה המזל ההדרדרות המספרית שלהן נעצרה בזמן, השימור הצליח והיום הם נפוצות למדי במרכז ומערב צפון אמריקה. סביב הכבישים המהירים, אלו הסמוכים לאתרי הטבע ביוטה, הציבו הרשויות גדרות שמטרתן למנוע מהאנטילוקפרות לקפוץ לכביש, להידרס ולגרום לתאונות.

אחרי האנטילוקפרות, מהדרך, שוב פינקה אותנו השקיעה. הפעם השמים היו מלאים בעננים והכתום של היום התערבב עם השחור של הלילה. פעם נוספת נסענו במעגל של יופי ובסחרור חושים. מלפנים כתום, מאחור ורוד ובאמצע התנגשות עליזה של שניהם. ההרים באופק נעלמו והפכו לצלליות שחורות שנגעו בעננים. בזמן הנסיעה, שמענו בחדשות על סופת שלגים שצפויה היתה להכות באזור למחרת בבוקר. את הלילה בילינו באמצע הדרך, במקום שכוח אל, קפוא ומכוסה בשלג. לא היה שם מקום לאכול וגם במלון היה רק פתק שקיבל את פנינו.

יום חמישי. בבוקר למחרת התעוררנו בזמן נגיעות השלג הראשונות בקרקע, אלו שניבאו את העתיד לבוא. הזדרזנו לצאת מוקדם ככל האפשר, לפני הסערה, אך כבר בזמן שהתנענו את המכונית ידענו שאיחרנו את המועד. הסערה היכתה בעוצמה וכיסתה את הכבישים בשלג. המדרגות שעברנו בנסיעת השטח הפיגו חלק מהחששות של נסיעה בלב סופת השלגים. נסענו על דרך נופית, UT 12. הדרך היתה לבנה וערפל כבד כיסה את ההר. הכביש היה ארוך ומפותל ולעיתים השלג הפך למשטח קרח חלקלק. לאורך המסלול, פגשנו צדדים שונים של הכפור והשלג. בתחתית ההר השלג נדבק לענפים וכיסה אותם בשכבת אבקה לבנה, גבוה יותר היו העצים מכוסים בקרח ונראה היה כאילו הם קפאו בזמן. לעיתים פתיתי השלג היו נדבקים זה לזה במסירות כאילו מצאו איש את רעהו ולעיתים נעלמו ברגע שנגעו באדמה.
עלינו להר והותרנו את עין הסערה מאחור, הכביש נפתח והשמים התבהרו. מצאנו נקודת תצפית יפה לצד הדרך ועצרנו להתבונן ביופי שנפרש לפנינו. מהפיסגה אפשר היה לראות את הפיתולים בכביש ואת המקומות בהם הצליח השלג להצטבר ולצבוע בלבן את הסלעים והמצוקים.
חיפשנו מקום להתחמם בו אחרי הסערה. הגענו ל Escalante, עיירה קטנה וחמודה שהסתכמה במספר רחובות צמודים לכביש הראשי. היו שם מספר בתי קפה, אך כיוון שלא היה מדובר בעונת התיירות כולם היו סגורים. הרחובות היו נטושים והכבישים ריקים. את השלט של רשת הסנדוויצ'ים, Subway, שהיה ליד תחנת הדלק זיהינו מרחוק. מאוכזבים מחוסר האפשרויות אך מרוצים מריח הלחם הטרי נכנסנו לחנות. חוץ מאוכל ושתייה חמה מצאנו שם גם חלק מאנשי העיירה במצב רוח מרומם. הסערה היתה נושא השיחה המרכזי והסיבה להתקהלות. אחרי שהפשרנו קלות, ומילאנו את הבטן המשכנו לכיוון ברייס.
בברייס שוב קיבלה את פנינו הסערה. הפארק נראה נטוש ובמרכז המבקרים אמרו לנו שרוב המסלולים סגורים, הן לרכבים והן להולכי רגל. שלוש נקודות תצפית היו פתוחות לקהל אז נסענו לכיוונן. במינוס 9 מעלות צלזיוס וברוח מקפיאה, ניסינו לצאת מהרכב ולעלות לתצפית. פתחתי את דלת המכונית הוצאתי רגל החוצה, נגעתי עם ידיים חשופות בשלג וניסיתי לעשות ממנו כדור. השלג היה אבקתי והפתיתים סרבו להידבק. כאב של קור פילח את כפות הידיים והתפשט משם לריאות. זה היה סימן טוב בשבילי לחזור לרכב, לסגור את הדלת ולהפעיל את המזגן בעוצמה מירבית. אחרי שהפשרתי, יצאתי שוב, הפעם כדי לראות את הנוף. 
שבילי העלייה לתצפית היו לבנים כמעט לחלוטין. על האדמה, קשה היה להבדיל בין קרח ושלג. השלג היה הרבה יותר ידידותי למשתמש שכן דריכה בשלג לא סיכנה את ההולכים בהחלקה. משטחי הקרח לעומת זאת היו מאתגרים, במיוחד במקומות שלא היו בהם מוקדי אחיזה. שבילי קרח מסוכנים במיוחד, ללא גדרות בטחון ובסמוך לתהום, נסגרו להליכה.
בזמן שהשלג כיסה כל חלקה טובה, יצאנו מברייס. הלבן השתלט על הכל וקשה היה להבחין בין שמים וארץ. מפלסת שלג של הפארק עבדה שעות נוספות ופינתה את השלג מהכביש. זאת היתה הצלחה קצרת מועד, שכן דקות ספורות אחרי שהיא עברה כבר נעלם הכביש תחת מעטה השלג. את היום סגרנו מוקדם ועל השלג היורד הבטנו מחלון, במקום מבטחים מחומם היטב.
יום שישי. יצאנו לכיוון Zion NAtional Park בדרך ראינו עוף גדול חולף מעל המכונית. אי אפשר היה לטעות, היה זה עיטם לבן ראש. העיטם הוא אחד מהעופות הדורסים המרשימים ביותר שאפשר לראות את באזור והוא עף מספר מטרים בודדים מעל המכונית. עקבנו אחריו בהתרגשות וראינו אותו חותך לגבעה בצד הדרך ומתיישב בצמרת עץ. הבטנו בו מספר דקות עד שהתעופף ונעלם מהעין.
בכניסה לציון, פגשנו בביזונים אמריקאים ששכבו בשלג. העדר שייך לאדם פרטי שמחזיק אותם בחווה שלו וכל מכונית שעוברת בכביש שמוביל לציון עוצרת מול החווה כדי להתבונן בביזונים. למרות שציון הוא אחד הפארקים הקטנים באזור מגיעים אליו מבקרים רבים. גם בשל הקרבה לוגאס אבל גם בגלל הנופים המרהיבים והדרכים הכתומות. מבחינת מפגשים עם חיות בר, היה זה גולת הכותרת של הטיול. עופות דורסים, איילים, תרנגולי הודו, ציפורי שיר ועוד. רוב בעלי החיים בפארק מתייחסים בשוויון נפש לבני האדם וברחבה של מרכז המבקרים אפשר לראות דורסים עומדים בצידי הדרך ואיילים רועים ליד שולחנות האכילה. את כבש ההרים אומנם לא ראינו, אבל מצאנו מספר חברים אחרים בדרך.
בפארק בחרנו שלושה מסלולי הליכה; Weeping Rock, Riverside Walk ו- Canyon Overlook Trail. העלייה לסלע הבוכה הייתה תלולה וחלקלקה. המבקרים בשביל דרכו על השלג, הידקו אותו היטב והשביל הפך למשטח החלקה באזורים המוצלים ולברכת בוץ בחלקים בהם נגעו קרני השמש. טיפות המים שטיפטפו מלמעלה, נדבקו זו לזו והפכו לנטיפי קרח יפים. השלוליות הרבות באזור סיפקו זוויות חדשות דרכן אפשר להביט בנוף.
ההליכה לאורך הנהר היתה קלילה ואחריה התקדמנו לשביל התצפית אותו רצינו לעשות בשקיעה. השביל לתצפית היה ללא צל של ספק המסלול המסוכן ביותר בטיול. השביל עלה בסיבובים צרים והקיף את צלע ההר, בצידו האחד סלע אימתני ובשני תהום. בחלק מהמקומות היו מסודרות גדרות, אבל היו גם חלקי שביל צרים מאוד ומכוסים בקרח שנפילה בהם כלל לא באה בחשבון. ההליכה במסלול ארכה כחצי שעה ובסופה הגענו לנקודת התצפית. שרדתי את המסלול החלקלק והתמונה שלקחתי כמזכרת היא התמונה האהובה עלי ביותר מהטיול.

יום אחרון לטיול. בבוקר חזרנו שוב לציון בחיפוש אחר חיות בר. כבר בכניסה פגשנו שלושה איילים זכרים ואצילים שהתהלכו בין קרני השמש המוקדמות. מיד אחר כך ראינו שלושה דורסים, אחד מהם עף לצד המכונית. לבסוף פגשנו את עדר האיילים אותו ראינו ביום הקודם והתמקמנו ליד להקת ציפורים חביבה בעלת מראה ורדרד. היו אלה ורדיות מקסיקניות.

אחרי שהתמוגגנו ממראה הורדיות על רקע ההרים, יצאנו מהפארק ונסענו לכיוון לאס וגאס. בדרך לוגאס עצרנו באתר הטבע האחרון שלנו לטיול זה: Valley of Fire. בעמק האש נעלם כל סימן לשלג והמדבר שוב נפרש לפנינו. גם בעמק האש היה סלע עם חריתות עתיקות ולשם היו מועדות פנינו. כשהגענו לסלע, צריך היה לעלות על סולם בכדי להגיע לציורים. מלמעלה, עשרות סנאי קרקע שהתרוצצו על האדמה הסבו את תשומת ליבנו. ירדנו חזרה לראות במי מדובר.
בדומה לסנאים שפגשתי בקולורדו, נראה היה שגם פה המבקרים מאכילים את חיות הבר. ברגע שהתכופפנו להתבונן על הקטנטנים מקרוב, הם ניגשו אלינו ורחרחו את כפות הידיים (הריקות) שלנו. במהרה היינו מוקפים בעשרות סנאים סקרנים. בירור קצר העלה שמדובר ב Antelope Squirrel. החדווה במפגש עם הסנאים היתה גדולה, אך זמננו היה מוגבל שכן באותו היום יצאה הטיסה חזרה הביתה. בצער רב נפרדנו מהיצורים החביבים והמשכנו לוגאס.
וגאס היתה מצועצעת ומלאכותית כהרגלה. המרחק בין גן עדן וגהנום הסתכם בשעתיים של נסיעה בדרכים. למרות שהגענו לאריזונה שלא בעונת התיירות ונאלצנו להתמודד עם השלג והקור, יצאנו מרוצים ונרגשים מהטיול. הפרטיות והאנטימיות עם הטבע היו שווים את הכל ואנחנו כבר מתכננים את המסע הבא.   

2 תגובות:

  1. תמונות מדהימות
    תודה על השיתוף

    שנת 2016 טובה

    השבמחק
  2. איזה כיף שקפצת לביקור - תודה רבה שי!
    שנה טובה,
    מיקי

    השבמחק