יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

הקשר בין אהבה ומלחמה נמצא לאחרונה בשימפנזים

חשבתם פעם על המחיר הכבד שמשלמים חיילים היוצאים למלחמה? ולמה הם מוכנים להקריב עצמם למען טובת הכלל? ואיך זה יכול להיות שמצד אחד הם מגובשים, משתפי פעולה מתואמים ומצד שני, באותו הזמן בדיוק, הם גם מפגינים אגרסיביות ואלימות? 
למרות שמדובר בנושא מחקר פופולארי, אין למדע עדיין תשובות נחרצות בעניין. מחקרים מצאו שמלחמה מגבשת ושתחושות האחדות והשייכות לקבוצה הכרחיות למען הצלחת הקבוצה בקונפליקט. בנוסף, בזמן קונפליקטים בין קבוצתיים נמצאה אצל בני אדם מעורבות של ההורמון אוקסיטוצין הידוע בקרב הציבור בעיקר כהורמון האהבה. 

אוקסיטוצין הוא הורמון המוכר בדרך כלל בשל פעילותו במהלך הלידה ולאחריה ותפקידו בחיזוק הקשר בין האם והרך הנולד לאחר הלידה. מחקרים רבים הראו את התפקיד של אוקסיטוצין בתחושת אמון בין פרטים בקבוצה הן באנשים והן בבעלי חיים. יתרה מכך, מדענים שחקרו פעילות של אוקסיטוצין בעת קונפליקט בין קבוצות אנשים מצאו שבזמן שהוא עודד שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, הוא גם גרם לגברים להיות יותר מגוננים כלפי הקבוצה שלהם. עד עתה, מחקרים בנושא של פעילות אוקסיטוצין בעת קונפליקט נעשו רק על בני אדם במעבדה ומעולם לא התבצעו בסביבה טבעית או על בעלי חיים. 

מפגש בין שתי קבוצות שימפנזים, שהטריטוריה שלהם גובלת זו בזו, עלול להסתיים בפציעות קשות ואף במוות של חלק מהפרטים. כמו כן, שימפנזים הם הדומים לנו ביותר מבחינה גנטית ולכן, בחינת התפקיד של אוקסיטוצין בקונפליקטים בין קבוצות שימפנזים הוא מעניין במיוחד.
כאן נכנס לתמונה מחקרה של לירן סמוני, ישראלית שהתחילה לעבוד עם שימפנזים לפני שש שנים ביער בודנגו שבאוגנדה וכיום, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, היא חוקרת שימפנזים בחוף השנהב. את הדוקטורט היא מבצעת בהנחיית פרופסור רומן וויטיג, פרופסור קטרין קרוקפורד ופרופסור טוביאס דשנר מהמכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית שבלייפציג, גרמניה. 

כיוון שלירן היא אחותי, אני אחרוג קצת מהסיפור המרכזי של ממצאי המחקר שלה שהתפרסם השבוע במגזין המדע היוקרתי PNAS (Proceedings of the National Academy of Science) ולפני שאספר לכם על הממצאים המרגשים ופורצי הדרך, אני רוצה להתעכב רגע על הדרך בה לירן אספה את הנתונים למחקר. 

שמונה חודשים בשנה נמצאת לירן בתחנות המחקר המבודדות של המכון, בפארק הלאומי ת'אי שבחוף השנהב, שם היא עוקבת אחר שתי קבוצות שימפנזים. התנאים במכון הם מאוד בסיסיים, אין קליטה סלולרית, אין אינטרנט, אין מים זורמים, אין כמעט חשמל ועל כן הרבה מהדברים שהם חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו, כמו  מקרר, אינם קיימים. השירותים הם חור ברצפה וכשאתה חוזר עייף מהיער אז גם אין מים חמים למקלחת. בזמן השהות ביער החוקרים חשופים למחלות וטפילים רבים, ביניהם מלריה, אבולה ואנתרקס. בכדי לדבר בטלפון או לגלוש באינטרנט צריכים החוקרים לטפס על גבעה בקרבת המחנה.    

ביער שלוש קבוצות שימפנזים שעברו הביטואיציה והן מורגלות לנוכחות החוקרים, בטריטוריה של כל קבוצה ממוקמת תחנת מחקר וכל יום יש חוקר או שניים שעוקבים אחר השימפנזים מהרגע בו הם מתעוררים ועד שהם הולכים לישון. בתחנות המחקר מספר מצומצם של חוקרים ורוב הזמן נמצאים בכל תחנה פחות מחמישה אנשים. כל חוקר שמגיע לתחנה מחוץ ליער חייב להיכנס לקרנטינה של חמישה ימים ולכן החוקרים בדרך כלל לא יוצאים מהיער בתקופת המחקר. בנוסף, כל מי שמלווה את השימפנזים חייב ללבוש על פניו מסכה כשהוא נמצא בקרבתם על מנת למנוע העברת מחלות. בשל הדמיון הגנטי בני אדם יכולים להעביר לשימפנזים מחלות שהן מעולם לא נאלצו להתמודד איתם קודם לכן ולהפך. למעבר מחלות בין בני אדם ושימפנזים יכולות להיות השפעות הרסניות ומרחיקות לכת לשני הכיוונים.
לעיתים ישנים השימפנזים רחוק מהמחנה, אז צריכים החוקרים להשכים קום מספר שעות לפני הזריחה ולצעוד בחושך ביער קילומטרים רבים כדי להגיע לאתר השינה של השימפנזים לפני הזריחה. השימפנזים לא ישנים כל לילה באותו המקום, הם נודדים בטריטוריה ויכולים כל לילה לישון במקום אחר. כשהשימפנזים מכינים את הקן שלהם מעלים וענפים בין העצים והולכים לישון, לקראת החשיכה, צועדים החוקרים את כל הדרך שעשו באותו היום חזרה למחנה.   

במהלך המחקר של לירן היא עקבה אחר 20 שימפנזים, עשרה זכרים ועשר נקבות ואספה נתונים במשך כ-2,700 שעות תצפית. בזמן התצפיות היא אספה דגימות שתן ותיעדה את ההתנהגויות השונות של השימפנזים במהלך היום. כל דגימת שתן הותאמה לפרט ממנו היא נלקחה. בשתן שנאסף נמדדו רמות האוקסיטוצין ואלו הוצמדו להתנהגות הפרט שנצפתה בסמוך להטלת השתן, לקבוצה אליה הוא משתייך, למדרג החברתי שלו בקבוצה, לזוויג ולקרבה שלו לגבול הטריטוריה של הקבוצה (כמדד לרמת האיום האפשרי). 

בתקופת המעקב נאספו נתונים בזמן מפגשים בין קבוצות וההשוואה התבצעה, בין היתר, עם מסעות ציד. שימפנזים הם אוכלי כל ומדי פעם הם יוצאים לציד קופים ביער. בדומה למפגשים בין קבוצתיים, מסעות הציד דורשים שיתוף פעולה בין הפרטים, אבל בניגוד אליהם מסעות הציד לא כוללים איום מקבוצה חיצונית.
במחקר נמצאו רמות גבוהות של אוקסיטוצין בהתנהגויות שדורשות שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה כמו ציד או מפגש בין קבוצתי. אך הרמות שנמדדו במהלך מפגשים בין קבוצתיים היו משמעותית גבוהות יותר מבכל פעילות קבוצתית אחרת. גיבוש בין הפרטים הוא תנאי הכרחי לכך שהקבוצה תצליח בקונפליקט. כיוון שהאוקסיטוצין קשור במתן אמון וקואורדינציה בין הפרטים הסיקו החוקרים שבדומה לאנשים, רמות האוקסיטוצין הגבוהות מחזקות את שיתוף הפעולה בין הפרטים. במידה והפרטים בקבוצה מגובשים הסיכון שלהם להיפגע בקונפליקט קטן. 

ממצא זה מעניין במיוחד כיוון שבבני אדם התפישה הקבוצתית היא תופעה מתועדת היטב, שמקבלת ביטוי מוקדם בילדות, ועד למחקר זה נחשבה כייחודית לאדם. הממצאים של הקשר בין אוקסיטוצין ושיוך קבוצתי בבעלי חיים בבית גידולם הטבעי מצביעים על כך שהתנהגות ההקרבה העצמית למען הקבוצה וגיבוש הפרטים בעת סכנה כנגד קבוצות זרות אינה ייחודית לאדם ומקורה קדום משחשבנו.

לקריאה נוספת:


3. Choi, Jung-Kyoo, and Samuel Bowles. The coevolution of parochial altruism and warScience; 2010. 





יום שני, 5 בדצמבר 2016

גני לונגווד – Longwood Gardens

החגים הגיעו לעיר, מקיפים כל עץ באורות צבעוניים וכל חנות בשלטי מבצעים והנחות. יחד עם החגים הגיעו גם התיירים. לרוקפלר סנטר, למשל, כמעט ואי אפשר להגיע בשל צפיפות האנשים הרבה שמנסה לעשות דרכה לעץ חג המולד המפורסם. ליד כדורי החג האדומים שבשדרה השישית, שמעתי שוטר נותן לתיירים הנחיות הגעה לעץ: תדחפו ותפעילו מרפקים, תהיו חזקים ונחושים אחרת אין לכם סיכוי.
מיליוני המבקרים שהציפו את העיר דרבנו אותי לצאת למקום שקט יותר ועמוס פחות. כן, ניו יורק היא עיר מרתקת ובמיוחד בחגים, אבל גם ממנה צריך הפסקה לפעמים. מפלי הניאגרה, הממוקמים במרחק  של שבע שעות נסיעה ממנהטן, הם אחד היעדים החביבים עלי לבריחה. יחד איתם אפשר לציין את וושינגטון הבירה (פחות מארבע שעות), פילדלפיה (שעתיים) ועמק האדסון (שעתיים). בחיפוש אחר מקומות חדשים ומרגשים במרחק של קפיצה מהעיר גיליתי לאחרונה את גני לונגווד.
שמעתי עליהם במקרה, ממישהי שפגשתי בפרוספקט פארק בברוקלין. היא ראתה אותי מצלמת בפארק, התלהבה מהתמונות ואמרה שאני פשוט חייבת להגיע לגנים של לונגווד. חקרתי על המקום באינטרנט וגיליתי שמדובר באחד הגנים הבוטניים הוותיקים והמפורסמים ביותר בארה"ב. סימנתי את המקום על המפה ובסוף השבוע של חג ההודיה יצאתי עם שלושה חברים ומכונית אחת לדרך.

הגנים נמצאים דרום מערבית מפילדלפיה ובמרחק של כשעתיים וחצי נסיעה ממנהטן. הם משתרעים על פני למעלה מארבעת אלפים דונם ומהווים בית ליותר מעשרת אלפים מיני צמחים שונים. בעלת השטח, משפחת פירס קנתה את אדמת הגנים ב-1700. הם אספו צמחים רבים, מקומיים ואקזוטיים כאחד והביאו אותם לאחוזה. ב-1798 הם הקימו משתלה שגדלה עם השנים ובסופו של דבר חלשה על שטח של כ-60 דונם. ב-1850 המשתלה כבר הייתה ידועה בשל אוסף העצים המרשים שלה והיא הפכה למוקד משיכה עבור התושבים באזור.
בכניסה לגנים קיבלו את פנינו שתי נשים מבוגרות וחייכניות שסיפרו על הגנים בהתלהבות רבה, כזו השמורה בדרך כלל למתנדבים. הן פיארו ושיבחו את הגנים, "רק בקונסרבטריון אפשר לבלות יום שלם" אמרה האחת והשנייה הנהנה במרץ. הן הנחו אותנו להתחיל שם את הסיור ולהמשיך אותו, לקראת השקיעה, במסלול חג המולד.
נפרדנו לשלום משלושים דולר לאדם לטובת כרטיס הכניסה ושמנו פעמינו לכיוון הקונסרבטריון. השלכת מסביב כבר הייתה הרבה אחרי השיא ורוב העצים נותרו מיותמים מעלים. הדרך לחממה הגדולה לא נראתה מבטיחה אך אחרי כחמש דקות הליכה הגענו לדלת הכניסה וכשפתחנו אותה עמדנו משתאים מול אחת התצוגות הבוטניות היפות ביותר שראיתי בחיי.
תוך דקה מרגע הכניסה לחממה התפזרנו, כל אחד מאתנו הלך לחקור אזור אחר בחממה. למרות הסמיכות לחג, האזור לא היה מלא באנשים ורוב המבקרים הגיעו כדי לעשות צילום משפחתי לכרטיס חג המולד המסורתי. זוגות צעירים הצטלמו מתנשקים תחת צמח הדבקון והמשפחות היו לבושות סוודרים אדומים, ירוקים ולבנים, מעוטרים באיילים, גמדים, פתיתי שלג ומזחלות. הם נעמדו בזה אחר זה ליד עץ חג המולד הענקי בכניסה, לידם פסנתר וסביבם עשרות חלבלובים הדורים בצבע אדום וורוד כמיטב מסורת החג.
בגנים יש 20 תצוגות בתוך חממות שמתפרשות על שטח כולל של כ-18 דונם, ואני די בטוחה שבכל אחת מהן היה עץ חג מולד. בכל פינה התגלה עץ בסגנון אחר, אחד היה משובץ בסוקולנטים, אחר היה בדמות קשת צבעונית. היו כאלה שעוצבו על ידי ילדים והיו כאלה שקושטו באיצטרובלים, היו שם עצי חג מולד כיד הדמיון הטובה עליכם.
הקונסרבטוריון המרכזי מכיל מספר מזרקות, גופי מים וכ-4,600 מינים שונים של צמחים. הצמחים במתחם נראו חיוניים ובריאים, כל אחד מהם קיבל את התנאים האופטימליים ביותר עבורו. כל דלת הובילה לאזור אחר וכל חדר היה עולם ומלואו. נוכחותן של ידיים מקצועיות וכישרוניות הייתה מורגשת בכל פינה.     

אחרי שעתיים בהם כל אחד מאתנו חקר את הקונסרבטריון נפגשנו והחלפנו רשמים. התצוגות המדוברות ביותר היו עץ הסוקולנטים בגינת הכסף, עץ הקשת בגינה הים תיכונית, תצוגת עצי הבונסאי ושביל עציהשיטה. אחרי שווידאנו שאף אחד מאתנו לא פספס אף תצוגה, המשכנו לעצירת התחממות בבית הקפה, לתצוגת הרכבות ולשביל חג המולד.
שביל חג המולד היה רצוף בחצי מיליון נורות צבעוניות שנדלקו לקראת השקיעה. התחלנו אותו במזרקה עם מופע אור-קולי והמשכנו ללכת עליו בין שדרות העצים, בורות האש (עצירות התחממות מבורכות) וסביב האגם. חלקים בשביל נראו כאילו חג המולד הקיא עליהם, אבל רובו היה עשוי בטוב טעם. 
עם רדת החשיכה, סיימנו את המסלול והגענו לשער היציאה. עייפים וקפואים, אך מרוצים, נכנסנו למכונית ונסענו הביתה. בכניסה לעיר, אחרי נסיעה חסרת מאורעות של כשעתיים, הגענו לפקק בתעלת לינקולן, תעלה המחברת בין ניו ג׳רזי ומנהטן. כשעמדנו בלי יכולת לזוז בין מאות המכוניות התקועות בכניסה לעיר ידענו שהגענו הביתה.  

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

חוגגים הודיה

ההכנות וההתרגשות הכללית בעיר לקראת חג ההאלווין היו כאין וכאפס למה שהתרחש בה לאחר מכן; גזעי העצים ברחובות עוטרו במנורות צבעוניות, כדורי חג אדומים ענקיים הוצבו במזרקה שבשדרה השישית, עץ אשוח גדול מימדים הוצב אחר כבוד ברוקפלר סנטר ומולו התמקמה שיירת המלאכים המסורתית. זירת ההחלקה ברוקפלר נפתחה לשמחתם הרבה של המבקרים ומול כל אלה, חנות הכולבו סאקס בשדרה החמישית החלה להקרין מופע אור-קולי על חזית הבניין שלה. יחד עם זאת, את מירב ההתרגשות בעיר סיפק המצעד השנתי של מייסיס לכבוד חג ההודיה.
בין שלל מסורות חג ההודיה, קיבלו בלוני המצעד של מייסיס מקום דומה לזה של פשטידת הדלעת ורוטב החמוציות. השנה חגג המצעד השנתי של מייסיס את יום הולדתו התשעים. 16 בלונים של דמויות מסדרות מצוירות, 27 בלונים של קישוטי חג, 26 עגלות מהודרות, 16 תזמורות צועדות, 1,100 מעודדים ורקדניות ולמעלה מ-1,000 ליצנים במרכז העיר. את המצעד הצבעוני הזה חתם סנטה קלאוס שישב במזחלת עמוסת מתנות ורתומה לאיילים מעופפים.
המצעד מתחיל כל שנה בתשע בבוקר והמהדרין יגיעו כבר בשש בשביל לתפוס מקומות בשורה הראשונה. למרות שהמצעד נפרס לאורך ארבעה קילומטרים, מי שלא ישכים לקום יתקשה למצוא נקודות תצפית טובות. בכל זאת מדובר במצעד הכי נצפה בעיר, למעלה משלושה מיליון וחצי איש מתייצבים לראותו צועד ברחובות ניו יורק ועוד 50 מיליון איש צופים בו מהבית בשידור חי.
שנה שעברה הייתה זאת הפעם הראשונה בה צפיתי במצעד מרחובות העיר. הגעתי לכיכר קולומבוס בסביבות שמונה בבוקר ומצאתי לעצמי מיקום מעולה לתיעוד האירוע, השמש, הבניינים, הקהל כולם היו בכיוון הנכון. אבל שעה אחרי שהמצעד התחיל כבר לא יכולתי לזוז, לא הצלחתי להרים את הידיים כדי לצלם ובקושי הצלחתי לנשום, מצאתי את עצמי נמחצת בין עשרות רבות של אנשים. דקות רבות עברו עד שהצלחתי לפלס דרכי החוצה, זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה והשנה התלבטתי אם לנסות שוב.
בנוסף, חברים בעיר טענו שיש התראות על פיגועים ושכדאי להימנע מלצאת לאזור המצעד. אכן, לראשונה חסמה משטרת ניו יורק לחלוטין את כל תנועת כלי הרכב באזור המצעד. היא גם הציבה למעלה מ-80 משאיות עמוסות בחול כמחסומים ופרסה כ-3,000 שוטרים חמושים ומלווים בכלבי הרחה, מומחים באיתור חומרי נפץ, לאורך המסלול.

מבחינתי משטרת ניו יורק הוכיחה את עצמה כל כך הרבה פעמים, שלא היה לי ספק שגם האירוע הזה יסתיים בשלום. אז יום לפני המצעד יצאתי למחקר מקדים של זוויות צילום וסימנתי לי רחבה גדולה בפינת רחוב 51 והשישית. הגעתי לשם בשעה שמונה וחצי בבוקר, חוץ מהשורות הראשונות וכמה ספסלים כל האזור היה פנוי לחלוטין. לקראת השעה תשע הרחבה התמלאה, אבל למעט מספר ראשים וטלפונים שמדי פעם חסמו לי את זווית הראייה, כל האירוע היה קליל למדי ואוורירי.
יש בי דואליות רגשית ומצפונית לגבי המצעדים בעיר בכלל והמצעד של מייסיס בפרט. הרי כל המופע הראוותני הזה הוא מסחרי לחלוטין, עולה לא מעט כסף ויש לו גם מחיר סביבתי לא מבוטל. למרות שהליום הוא היסוד הכי נפוץ ביקום, בכדור הארץ יש "משבר הליום" חמור והיסוד הבלתי מתחדש הזה עלול להיגמר בדור הנוכחי.

אף שהליום מתקשר בראש ובראשונה עם ניפוח בלונים ושינוי משעשע של הקול, הוא מהווה רכיב חשוב בתחומים של תהודה מגנטית גרעינית ופעילויות טכנולוגיות אחרות, בעיקר בזכות היותו יציב, בלתי פעיל ו"חוסר הנכונות" שלו לעבור ריאקציה עם כימיקליים אחרים. אף על פי כן, יותר מ-8,500 מטרים מעוקבים של הליום סופקו השנה למייסיס על ידי לינדה צפון אמריקה בע"מ, החברה ששמרה על ריחופו של המצעד במשך 22 השנים האחרונות. עיתון פורבס העריך שלמעלה מ-30,000 דולר הושקעו בניפוח בלוני המצעד.
מצד שני, המצעד מקרב לבבות. אנשים מתרבויות שונות ובגילאים שונים, מהגרים, ילידים ותיירים כאחד, עומדים זה לצד זה ונהנים יחדיו מהמצעד. אין להמעיט בערך הדבר, במיוחד לאור תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב, ההפגנות היומיות בשדרה החמישית ואווירת ההסתה הכללית במדינה. אחרי כל התפרצויות הזעם משני צדי המתרס, האווירה החגיגית והמאחדת של המצעד, זאת שמציבה אנשים עם דעות שונות בהרמוניה זה לצד זה, אינה דבר של מה בכך.  

האלווין בניו יורק

אי אפשר ללכת בעיר בלי לחוש באווירת החג. בני משפחת הדלועיים מככבים בכל פינה, בעיקר הדלעת אשר, יחד עם השלכת, צובעת את העיר בכתום. החנויות החלו להציב סלסלות מעוטרות בפרצופים מפחידים לאיסוף ממתקים בחלונות הראווה כבר לפני מספר שבועות והקונדטריות מוכרות מאפים בדמות שדים ומפלצות כמיטב מסורת החג. הרחובות מקושטים במכשפות, קורי עכביש, עטלפים ובובות מדממות. ובימים האחרונים מצטבר תור בכניסה לחנויות התחפושות שהולך ומתארך ככל שמתקרבים ל-31 באוקטובר, ליל כל הקדושים.
ליל כל הקדושים, הידוע גם בשם האלווין, הפך להיות אחד החגים החביבים עלי ביותר כאן בעיר ולא בכדי יצרתי סביבו מסורת משלי. קודם כל הוא מגיע יחד עם השלכת ומי לא אוהב שלכת? אז כל שנה אני יוצאת בעקבות השלכת לפני החג ואני מנצלת את הנסיעה לבחירת דלעת משובחת באחת החוות באזור.

אחרי שקונים דלעת רצוי גם לגלף אותה, דבר שהתגלה כחוויה מאתגרת, אומנותית ומקרבת לבבות. השנה הצלחתי לגייס את חבריי הישראלים בעיר לערב יצירת ג'ק-או-לנטרן, גילוף פרצוף מפחיד בדלעת והצבת נר מאיר בתוכה. מבחינה פיזית, סחיבת הדלעות לאירוע היה החלק המתיש ביותר. מבחינה נפשית, ניקוי הדלעת בחן את מידת הסבלנות של המשתתפים. לאחר כשלוש שעות, כל המשתתפים יצאו בשלום מהמפגש, למרות הסכינים הרבים שהיו מעורבים באירוע, ועם דלעת מגולפת שלא הייתה מביישת גם חוגגים ותיקים. 
הדלעות המגולפות מקשטות את חלון הבית עד שמגיע אירוע השטת דלעות בסנטרל פארק; מגיעים עם הדלעת למקום המפגש בסנטרל פארק ותורמים את הדלעת למארגנים, שבתורם מציבים אותה על רפסודה. בסופו של דבר, עם רדת החשיכה, הם משיטים את כל הדלועים בשיירה מוארת באגם. זה פתרון הרבה יותר יצירתי לטעמי מלזרוק את הדלעת הנרקבת על חלון הבית לפח.

עוד מסורת חביבה היא לעבור בין הבתים, במיוחד באזור המזרחי של סנטרל פארק, שמשקיעים ומקשטים לקראת החג. מכשפות תקועות על עץ, שלדים, בובות חסרות ראש, עכבישים ענקיים, עטלפים ושלשלאות ברזל מכסים כל חלקה טובה. בערב החג, הבתים הללו חביבים במיוחד על הילדים שיוצאים לציד ממתקים במסורת הידועה של "תעלול או ממתק".
בעלי הכלבים בעיר חוגגים את האלווין שבוע לפני המועד הרשמי וכל גינת כלבים בעיר שמכבדת את עצמה מארגנת תחרות תחפושות כלבים. בפארק תומפקינס יש אפילו מצעד שנתי של כלבים מחופשים. הכלבים בניו יורק רגילים בתלבושות, שכן במזג האוויר החורפי רובם יוצאים להליכות עם מעילים ומגפיים. בנוסף, הרבה מהכלבים בעיר מטיילים בעגלות שלכבוד האלווין הופכות לכרכרות מלכותיות או אמבטיות מלאות בבועות סבון, ולכן רובם לא מוטרדים מהתחפושות שלהם. הם מתרוצצים בגן הכלבים כמנהגם מדי יום והדבר יוצר סיטואציות מצחיקות של כרישים שרודפים אחרי נקנקייה או, בהתאמה מוחלטת עם הבחירות הנוכחיות בארה"ב, בולדוג אנגלי שמחופש לדונלנד טראמפ שמציק לגולדן רטריבר שמחופשת להילרי קלינטון.
כל הבנייה של אווירת החג וההכנות מגיעות לשיא ב-31 באוקטובר, או אז יוצאים כל השדים במצעד מרהיב של שלדים, זומבים ומפלצות על השדרה השישית לכיוון בניין האמפייר סטייט. למצעד יכול להצטרף כל מי שהצטייד בתחפושת, אבל גולת הכותרת שלו היא אנשי המקצוע, השחקנים ומפעילי הבובות, שמפעילים שלדים ענקיים ודלעות שצועדים בראש המצעד.

ראשיתו של המצעד היה ב-1974, באותה שנה מפעיל בובות ויוצר מסכות בשם ראלף לי החל במסורת כשהלך עם ילדים מהשכונה מדלת לדלת. אחרי שנתיים הצטרף למסורת תאטרון ניו יורק ופופלאריות האירוע גדלה עד שמצעד הלואין בווילג' קיבל חיים משל עצמו והפך להיות אחת מחגיגות התחפושות הגדולות בעולם. השנה צעדו במצעד 60,000 משתתפים בפני קהל של כשני מליון צופים.

שנה שעברה השגתי תעודת עיתונאי וסיקרתי את המצעד מבפנים. הגעתי כארבע שעות לפני תחילת המצעד וצפיתי בשחקנים מתאפרים, מתלבשים ומרכיבים את השלדים לקראת המצעד. הגעתי בתחפושת סימלית של וויקינג וכשהמצעד התחיל פסעתי לאורכו לרוחבו בחיפוש אחר התחפושות והסצנות המעניינות ביותר לצילום. את המסע הצילומי שלי קטעו חבורה של זומבים שהחליטה להתנפל עלי ולגרור אותי ללב המצעד. 
זה אחד החגים הכי עוצמתיים שיצא לי לחגוג בחיי. השילוב של החשיכה והתחפושות יוצר אינטימיות בלתי רגילה בין אנשים זרים. אני מחבבת כל אירוע שמצליח להפתיע ולרגש אותי וליל כל הקדושים מצליח לעשות זאת שנה אחרי שנה. 


יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

חמישה טיפים למטיילים בניו יורק

אחרי כמעט שלוש שנים של מגורים בעיר ואין ספור מבקרים שמבקשים המלצות החלטתי לרכז את מיטב הטיפים שלי כאן בבלוג. אני מקווה שהמידע יעזור לכם להפיק את המירב מביקורכם בעיר. כמובן שזהו רק קצה קצהו של המזלג, אז אתם מוזמנים להמשיך ולשאול ואני אשמח לעזור כמיטב יכולתי. 

1.       מתי להגיע?
העיר משנה את פניה בכל אחת מעונות השנה. בחורף היא נצבעת בלבן ומתמלאת בקישוטים לקראת השנה החדשה וחג המולד, באביב פריחת הדובדבן והמגנוליה מכסים אותה בוורוד, בקיץ הכל ירוק יש בנות ים וגחליליות שמאירות את הלילה ובסתיו חגיגה של שלכת, דלועיים ותחפושות.
בחורף קפוא, הטמפרטורה יכולה להגיע למינוס 20 מעלות צלזיוס ומדי פעם מגיעה סערת שלגים. אם אתם מבקרים בחורף, מגפיים אטומות למים ומעיל איכותי ומבודד הם ציוד הכרחי. לתשומת לבכם, גשם הוא מחזה נפוץ כאן לאורך כל השנה, גם באוגוסט היו סערות גשמים. בקיץ חם ולח, באוגוסט האחרון הטמפרטורות הגיעו ל-35 מעלות צלזיוס והלחות ל80%-לקראת החגים מספר המבקרים בעיר עולה משמעותית ואז כל כך צפוף כאן שלפעמים לוקח יותר זמן לחצות את המדרכה מאשר את הכביש. 
2.       מה אוכלים?
מסע קולינרי בעיר הוא בגדר חובה גם אם אתם לא נמנים על מיטיבי הלסת. העיר הזאת פתחה את עיני למטעמים מתרבויות שונות ואני שמחה לשתף כאן כמה מהמסעדות והמנות החביבות עלי ביותר. מבחינת טיפים נהוג להשאיר בין 15-20 אחוז, אפשר ואף רצוי להשאיר טיפ באשראי, את גובה הטיפ ממלאים אחרי ששילמתם את החשבון.
Shake Shack – אז בראש הרשימה מאכל אמריקאי כמובן, ההמבורגר. בניו יורק שפע מסעדות שמציעות המבורגרים בכל הגדלים, הצבעים ועם כל תוספת שעולה בדעתכם, אך יש רק מקום אחד שמתעלה בהרבה מעל כולם, שייק שק. סניפי הרשת צצים כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי העיר. כמעט בכולם, למעט אלו שנמצאים בטרמינל של JFK והסניף בצפון מזרח העיר, אתם יכולים לצפות לתור של כעשרים דקות. התור הוא ארוך אבל לפחות לא תצרכו להילחם על מקומכם עם מרפקים ותוכלו לגלוש בסלולרי בנחת בזמן ההמתנה. מנה מומלצת: Shack Burger. משקה: שייק מאצ'ה (לא זמין לרכישה באופן קבוע). אם אתם צמחוניים אז Shroom Burger וחולי צליאק יכולים לקבל מנה מיוחדת ללא גלוטן. מחיר: $
Chote Nawab – מסעדה הודית במעוז הודו במנהטן, Murray Hill, או כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותה: Curry Hill. המסעדה עלולה להיות עמוסה ולכן רצוי להזמין מקום מראש. מנה מומלצת: Chicken Tikka Masala עם אורז לבן ונאן. אותה המנה בדיוק זמינה גם לצמחוניים. משקה: מנגו לאסי. מחיר? $$
Dim Sum Go Go – צ'איינה טאון היא לא המקום הכי סימפטי בניו יורק אבל בהחלט שווה להגיע לשם בשביל האוכל. בדים דים תוכלו למצוא שפע של דים סאם עם מילואים שונים. כל מנה מורכבת משלושה עד שישה 'דימים' קטנים. מנה מומלצת היא של דים סאם ממולא במרק (זהירות, זה שורף). יש גם מבחר מנות לצמחוניים. משקה: תה, מוגש חופשי בזמן הארוחה. מחיר: $
Pure Thai Cookhouse – אוכל תאילנדי אותנטי ויוצא מגדר הרגיל במידטאון. המסעדה פצפונת וזמן ההמתנה עומד בדרך כלל על כ-45 דקות, אי אפשר להזמין מקום מראש. המנות הם מודולריות כך שכל אחד יכול פחות או יותר להרכיב לעצמו מנה מתאימה. מנה מומלצת: Wok Cashew Nut Chicken. משקה: Thai Iced Tea. מחיר? $
Alice’s Tea Cup – למסעדה יש שלושה סניפים והיא ידועה בעיקר בזכות מגוון התה הבלתי נגמר שלה, העיצוב הפייתי והפרנץ' טוסט שנמכר רק בסופי שבוע. זמן המתנה של כשעה בסופי שבוע, אלא אם אתם מגיעים לפני עשר בבוקר. קבוצה של שישה אנשים ומעלה יכולה להזמין מקומות מראש. מנה מומלצת: פרנץ' טוסט. משקה: התה של אליס. מחיר? $$
Ippudo  היפנית הכי טובה בעיר שתקבל את פניכם בצעקות יפניות מחרישות אוזניים. זמן המתנה של כשעה לארוחת ערב, אי אפשר להזמין מקום מראש. אם אתם ממהרים אתם יכולים להזמין את ה-Buns המעולים שלהם מהבר בכניסה. בשביל הראמן המפורסם תאלצו להמתין לשולחן. מנה מומלצת: ראמן מודרני בתוספת ביצה. משקה: סאקה. מחיר? $$
3.       איך לחסוך זמן וכסף על כניסות אתרים?
להרבה אתרים בעיר אפשר להיכנס בחינם או לבחור את גובה התשלום. מבחינת תשלום, במטרופוליטן ובמוזיאון הטבע למשל, אתם יכולים לשלם כרצונכם, למרות שהתשלום המומלץ שמתנוסס על השלטים הוא 25 דולר לאדם. במוזיאון הטבע תצטרכו לעמוד בתור ולדבר עם אחד הנציגים כדי לקנות כרטיס מוזל שכזה. אם אתם מעוניינים בכניסה לתצוגות מיוחדות תאלצו לשלם מחיר מלא, אבל תוכלו לדלג על התור ולגשת הישר למכונות המכירה. במידה ואתם מגיעים שעה לפני סגירת המוזיאון, תוכלו להיכנס בחינם ולחסוך לעצמכם את התור. גם למטרופוליטן וגם למוזיאון הטבע יש כניסות צדדיות, קטנות יותר, שיכולות לחסוך לכם המון זמן של המתנה. למוזיאון לאומנות מודרנית תוכלו להיכנס חינם בימי שישי בין השעות 16:00-20:00, אבל צפו זמן המתנה ארוך וצפיפות שמעיבה על האווירה במוזיאון.
לגנים הבוטניים בברוקלין יש כניסה חינם בימי שלישי (כל היום) ושבת (בין השעות 10:00-12:00, לא כולל ימי פסטיבל). לגן החיות ולגנים הבוטניים בברונקס, שם פרח לאחרונה לוף ענק, תוכלו להיכנס בחינם בימי רביעי (הכניסה לא כוללת תצוגות מיוחדות). שימו לב, למרות שזה מאוד מפתה להגיע לגן החיות בימי רביעי אני ממליצה בחום להימנע מימים אלו בחודשים החמימים, אז זמן ההמתנה בקופות ארוך במיוחד והגן עמוס באנשים. בחורף לעומת זאת, רוב התצוגות בגן החיות סגורות ומחיר הכניסה לגן יורד בהתאם.
4.       יש כרטיסים מוזלים להצגות?
ההצגות כאן הן תענוג צרוף ובניגוד לדעה הרווחת אפשר לראות אותן במחירים סבירים. כמעט לכל הצגה יש הגרלה או כרטיסים שנמכרים באותו היום בקופות לשורה הראשונה ולמרפסות. הגרלות מתבצעות אונליין או מול התאטרון, או גם וגם, תלוי בהצגה. בשביל כרטיסים מוזלים צריך להגיע לתאטרון שעה או חצי שעה (תלוי בפופולריות של ההצגה ובעונת הביקור שלכם) לפני פתיחת הקופות. 
קישורים להצגות נבחרות עם הגרלות אונליין: המילטון (10 דולר), מלך האריות (30 דולר), אלאדין (30 דולר), קאטס (40 דולר). לוויקד וספר המורמונים, יש הגרלה אונליין (35 ו-50 דולר בהתאמה) אבל יהיה לכם יותר סיכוי לזכות בהגרלה מול הקופות וגם תחסכו לעצמכם כמה דולרים. ניתן להרשם להגרלה מול התאטרון שעתיים וחצי לפני תחילת ההופעה ושמות הזוכים מוכרזים שעתיים לפני תחילת ההצגה. במידה ואתם זוכים תוכלו לקנות כרטיסים במזומן ובהצגת תעודה מזהה. עבור מטילדה למשל, אתם יכולים להגיע לפני פתיחת הקופות ולקנות כרטיסים ב-32 דולר. לשייקספיר בפארק מחלקים כרטיסים חינם מחוץ לתאטרון שבסנטרל פארק, רצוי להגיע כשעתיים לפני תחילת חלוקת הכרטיסים.
המילטון היא הדוגמה הקיצונית ביותר להגרלות. עד לפני מספר חודשים, היו מגיעים מדי יום מאות אנשים להגרלה של המילטון 
ברחוב 46. ים האנשים שניסה לזכות בכרטיסים מוזלים להצגה חסם את התנועה כליל (כפי שאפשר לראות בתמונה למטה) וכך עברה ההגרלה מהרחוב לאינטרנט. ביום בו נפתחה ההגרלה של המילטון אונליין, נרשמו אליה למעלה מ-50 אלף איש שגרמו לקריסת האתר. אם ברצונכם להצליח להשיג כרטיסים מוזלים אני ממליצה להימנע מלהשקיע משאבים בהמילטון, תבחרו לעצמכם הצגות אחרות. בכל הצגה אחרת הסיכויים שלכם לזכות יהיו הרבה יותר ממשיים.   

5.       מה לקינוח?
 Spot Dessert Bar– מסעדת קינוחים יפנים שמגישה קינוחים יוצאים מן הכלל וגם מאוד מעניינים מבחינה ויזואלית. עכשיו יצא שם קינוח חדש בצורת פוקדור, בהשראת היסטריית הפוקימונים, אבל תוכלו למצוא שם גם את הקינוח המסורתי בצורת עציץ. מנה מומלצת: Lava Cake. משקה: Bubble Tea. מחיר? $
 Magnolia Bakery– קונדיטוריה עם מספר סניפים שפזורים ברחבי העיר. בחלק מהמקומות יש מקום לשבת אבל ברוב הסניפים מדובר בעמידה בלבד. בדרך כלל יש המתנה של 10-15 דקות. הקינוח המומלץ שם הוא ללא ספק הבננה פודינג. שימו לב שבשעות מאוחרות ובימי חג לפעמים נגמר מלאי הפודינג. מחיר? $   






     

יום רביעי, 10 באוגוסט 2016

לא על הלוף לבדו

החום לא מרפה. סנטרל פארק מצליח לשמור על צבעו הירוק רק בזכות העובדה שבכל כמה ימים מגיעה לכאן סערת גשמים. אחרת, אין ספק בליבי, הכל כאן היה הופך למדבר. השמש מכה ושורפת ותחנות הסבוויי כבר מזמן הפכו לתנורים. ההליכה ברחוב נסבלת רק בזכות חנויות ממוזגות שמקררות אותי לרגע והגלידות שנמכרות פה בכל פינה. למרות שבשעות החמות אני בדרך כלל ספונה ליד המזגן, מצאתי עצמי בצהרי יום שישי, עומדת בברונקס כשהשמש קופחת מעליי, ומלפני עשרות רבות של אנשים.  
יום קודם לכן, התעדכנתי בחדשות, שבגנים הבוטניים של ניו יורק בברונקס התחילה פריחת לוף ענק ושהשיא יהיה ביום למחרת. חדשות מרגשות שכאלה כבר הרבה זמן שלא שמעתי. לא רק שהלוף פורח, הוא פורח כאן, ממש ליד הבית. בניגוד לפריחת הדובדבן שאפשר לראות בעיר בכל עונת אביב, מקורו של הלוף הענק הוא במערב סומטרה והפעם הקודמת בה הוא נראה פורח בגנים הבוטניים בניו יורק היתה לפני יותר מ-70 שנה, ב-1939. 
פריחת הלוף הענק, המוכר לרבים כפרח הגוויה או פרח הגופה, בדרך כלל זוכה לליווי תקשורתי צמוד שכולל שידור חי מהשטח לאורך כל תקופת הפריחה. מתברר שפריחת הלוף היא המקבילה הצמחית של הפנדה, אנשים מתלהבים ממנה ומגיעים ממרחקים לראותה. יכול להיות ששמו המדעי, Amorphophallus titanium, תורם למהומה, שכן פרושו המילולי הוא: פין מזדקר (phallus), ענק (titan) ומעוות (amorphos). 
למרות ההסברים המלומדים שלי על פריחת הלוף ונסיונות השכנוע שלי שמדובר בהזדמנות חד פעמית לחזות במחזה נדיר ליד הבית, רוב חבריי בעיר נותרו אדישים. בזמן אמת, כששלחתי להם צילומים של התור האינסופי, הם היו המומים לגלות שיש בעולם אנשים (כמוני) שמוכנים לעזוב הכל, להגיע לברונקס ולעמוד בתור תחת השמש היוקדת כדי לראות את הפריחה. או, כמו שכתבה לי אחת החברות: "אני לא מאמינה שאנשים עומדים בתור כדי לראות פרח". חסכתי ממנה את העובדה ששנה קודם לכן כמעט טסתי לראות אותו פורח בגנים הבוטניים של דנוור, שם אנשים עמדו חמש שעות בתור כדי לחזות בפלא.
לא בכדי לוף פורח הופך מיד לסלברטאי, מדובר באחד האשבולים (בניגוד לדעה הרווחת לא מדובר בפרח בודד) הגדולים והנדירים ביותר בעולם. תפרחתו המפוארת של הלוף מתנשאת עד לגובה של כשני מטרים ובבסיסה פקעת שמשקלה יכול להגיע ליותר מ-100 קילוגרם. מחוץ לבית גידולו הטבעי תועדו רק 157 פריחות שלו בין השנים 1889 ו-2008.

ברשות האדם, הצמח דורש טיפוח מסור וצמוד של כעשר שנים לפני שהוא פורח לראשונה. שיא הפריחה נמשך פחות מיומיים והוא מלווה בסירחון עז, "ניחוח" של גופה נרקבת. ריח הצחנה מושך אליו מאביקים שונים, בעיקר חיפושיות וזבובים. בין הכימיקליים שמרכיבים את ריחו העז של הלוף ניתן למצוא: אינדול (ריח צואת אדם), חומצה איסוואלרית (ריח רגליים מיוזעות) וטרימתילאמין (ריח דגים רקובים).

בזמן הפריחה, טמפרטורת קצה השזרה (הציר המרכזי בתפרחת) מתקרבת לטמפרטורת הגוף האנושי ובכך מסתייעת הפצת הריח. דרושה הרבה אנרגיה כדי לחמם את השזרה וזאת אחת הסיבות לכך שהפריחה היא קצרת מועד ושיש מרווחים ארוכים כל כך בין פריחה לפריחה. הצבע האדום של התפרחת, "טמרפטורת גוף" השזרה והכימיקליים המופרשים, תורמים כולם לאשליה שהתפרחת עשוייה מגופה נרקבת.

אחרי עמידה של כשעה בתור, זכיתי סופסוף להיכנס לחממה. את הלוף הפורח ראיתי מיד כשעברתי את דלת הכניסה. הוא עמד בתוך ברכת מים, על אי במרחק של כמטר או שניים מהמבקרים הרבים שבאו לראותו. לצידו עמדו שני לופים ענקיים צעירים יותר שלא דמו לו כלל ולא משכו תשומת לב מיוחדת מצד המבקרים. הלוף הפורח זכה בכל התהילה.

הקהל האנושי התגודד קרוב ככל האפשר לשפת הבריכה, גם כדי לנסות ולהריח את התופעה, אבל בעיקר כדי להצטלם עם הלוף הפורח בכל דרך אפשרית. המטפלת של הלוף הביטה בו מהצד בגאווה. היא הראתה לנו תמונות של פנים התפרחת והתפארה בסירחון שהוא מפיץ: "יש לו ריח של מכרסם מת, כשעומדים קרוב אליו אי אפשר לפספס". למרבה האכזבה, לא הצלחנו להריח את ריח הגופה המובטח. למעשה, המחסור בצחנה ברחבי החממה היה נושא השיחה העיקרי סביבי. 
סדרן ששמע את המבקרים מתרעמים על הריח הנקי באזור הלוף כיוון אותם לצידו השני של האולם: "אם תלכו לכיוון היציאה, ליד הדלת, יש מוקד חזק של ריח. שם תרגישו אותו", הוא הבטיח. הייתי קצת חשדנית, רוב הסדרנים במתחם ניסו לזרז את המבקרים ולהוציא אותם החוצה במהירות האפשרית כדי לקדם את התור הארוך שהזדחל בחוץ.

האנשים שעמדו בתור מחוץ לחממה לא היו היחידים. במקביל לפריחת הלוף בניו יורק הוא פרח גם בגנים הבוטניים בוושינגטון. למרבה ההפתעה, לאורך השנה תועדו שבע פריחות שלו בארה"ב בלבד. כיוון שהלוף פורח לעיתים כל כך נדירות, המחקר עליו עדיין בחיתולים. אבל יש מספר הסברים לשפע הפריחה השנתי. ההשערה הנפוצה ביותר היא שהפרטים השונים הם קרובי משפחה (בני דודים) שהועברו בין הגנים הבוטניים ולכן הם מסונכרנים בפריחה. השערה נוספת היא שבשל הפופולריות הרבה של הלוף הענק, הרבה גנים בוטניים מחזיקים בו ולכן יש יותר פריחות.

התדירות הגבוהה בה פרח הלוף שנה גרם לתופעה הנדירה הזאת להראות נפוצה למדי. אך אל נא תטעו, אם יוצא לכם להיות ליד גן בוטני שמציג לוף ענק פורח לכו לראותו, לעולם אי אפשר לדעת מתי הזדמנות שכזאת תקרה שוב בדרככם.

אני נשארתי עוד רגעים ארוכים עם הלוף. הוא פורח לזמן כל כך קצר ואני רק רציתי להיות במחיצתו ולחזות בפלא הנדיר שפורח פעם בעשר שנים ומפיץ ריח רע שמושך יותר אנשים ממאביקים. עם לכלוכית בעיניים נפרדתי מהלוף ופניתי לכיוון היציאה. ליד הדלת, ריח מוזר הקיף אותי, ניחוח של גופה מתה חדר לאפי ושימח את לבבי.   
   

יום חמישי, 28 ביולי 2016

סתיו בניו יורק

קצת קשה לחשוב עכשיו על שלכת כי כל כך חם בחוץ. הליכה קצרה לסנטרל פארק ואני הופכת לשלולית. ובפארק הכל ירוק, מאוד ירוק. לאחרונה ניו יורק מתהדרת במזג אויר טרופי, חם ולח פה, ומדי פעם מגיע הגשם בסערה. למרות החום הכבד הפארק עמוס באנשים. רובם המוחלט ציידי פוקימונים שמבקרים בכל פינה נסתרת בפארק על מנת לתפוס את הפוקימון הנכסף. הרוכלים באזור מנצלים את מזג האויר החם וגובים מחיר כפול על משקאות קרים. ואני חושבת על הסתיו שיגיע בקרוב, יקרר את האוויר ויעשיר את חיינו בצבע.
עונות השנה המתחלפות הן אחת החוויות המענגות ביותר במעבר לארה"ב. הקיץ ירוק, הסתיו מביא צבעי שלכת חמימים, החורף צובע הכל בלבן ובאביב שולט הצבע הורוד. מאז שעברנו אנחנו מקפידים לצאת מהעיר בכל סתיו כדי לראות את השלכת בשיאה. צריך להיות קצת ספונטנים בנושא שכן בכל שנה משתנה מועד שיא השלכת. יחד עם זאת, קל לעקוב אחר התפשטות השלכת באמצעות אתרי אינטרנט שונים ולתפוס אותה בשיא תפארתה. באופן כללי האמריקאים מאוד מסודרים בכל הקשור לעונות השנה. גם באביב אפשר לעקוב אחר מועדי הפריחה השונים של העצים בפארק ובגנים הבוטניים (יש מעקב אחר כל עץ) ולתכנן את הביקור בהתאם לעדכונים על שיא הפריחה.
אחרי שלל נסיונות יצרנו לעצמנו את מסלול השלכת האופטימלי שעובר בהדסון וואלי (Hudson Valley), הר דוב (Bear Mountain) ודרך שבעת האגמים (Seven Lakes Drive). בין כל אלה אנחנו תמיד עוצרים גם בחוות שונות על הדרך שבהן מגדלים דלועים לקראת חג ההלואין. אחת החוות החביבות עלי היא חוות מוסקוט (Muscoot Farm), שנמצאת במרחק של שעה נסיעה מהעיר. לפני שנתיים מצאתי את המקום בטעות ומאז הוא מסומן בכוכב על מפת השלכת שלנו. בתור בת קיבוץ לשעבר (קיבוץ אפיקים לתוהים מבינכם) גדלתי מוקפת בחיות משק. הביקור בחווה, הריח של החציר, הפרות, הכבשים והסוסים הרועים באחו מיד מעלים בי זכרונות מתוקים של ילדות ובית.
מאחורי החווה יש שביל שמוביל לאגם קטן. השביל כולו מכוסה בעלים צבעוניים שנשרו מהעצים. למרות יופיו הרב, השביל לאגם ריק מאדם. אוושת עלי השלכת, שירת הציפורים וריח הסתיו מנעימים את ההליכה בשביל ומשלימים היטב את המראה החמים והמזמין שנפרס לנגד העיניים. בביקור האחרון שלנו בחווה, לפני קצת פחות משנה, פגשנו גם בשני איילים. רץ שהגיע מהכיוון הנגדי הבהיל אותם והם נסו לקראתנו בדילוגים גבוהים ואציליים. לעולם אזכור את הרגע בו הם עברו לצידי במרחק נגיעה. 
במדינת ניו יורק, איילים לבני זנב (Odocoileus virginianus), הם מראה נפוץ למדיי מחוץ לעיר. מטרת הדילוגים המרשימים היא תקשורת עם הטורפים. כשמגיעים זאבים לדוגמא, האיילים החלשים ינוסו על נפשם ואילו הפרטים החזקים יותר ינתרו בקפיצות גבוהות שמסמלות את כושרם ויכולתם לברוח ולהגן על עצמם. בכך הם מאותתים לטורפים שאין להם טעם במרדף אחריהם. זאת, בדומה לילד המהיר בכיתה, שבמשחקי תופסת מקניט את התופס במקום לברוח. מצד שני, באפריקה למשל, כשברדלס (היונק היבשתי המהיר ביותר בעולם) יוצא למרדף, לצבאים אין זמן לאותת לו כמה הם חזקים או כשירים. במקרה כזה כולם דוהרים ממנו מהר והרחק ככל האפשר.
המפגש עם האיילים היה מרגש ועצוב כאחד, העציבה אותי המחשבה שמנגנון התקשורת הזה, של דילוגים גבוהים, היה הופך אותם למטרה נוחה וקלה לו היה מדובר בצייד. בניגוד לטורפים טבעיים שנמנעים ממפגש עם טרף גדול, כשיר ואימתני, שעלול אף לפצוע אותם במהלך המרדף, לאורך ההיסטוריה, בני האדם הקפידו לבחור בפרט הגדול והמרשים ביותר ושמו אותו למטרה. יחד עם זאת, באזור בו ביקרנו לא היו סימנים לציידים. גורלם של האיילים נראה מבטיח, הסכנה הגדולה ביותר שלהם באזור היא מרכבים שדוהרים על הכביש המהיר שנמצא בסמוך לאגם.
הדרך לאגם שליד החווה רצופה בעצי מייפל. עלי המייפל הם כל כך צבעוניים שלעיתים אני מתפתה להכין איתם מעגל מושלם של צבע, המורכב מגוונים שונים של ירוק, צהוב, כתום, אדום ומה שבינהם. האוויר הקר לאורך הדרך תמיד מעודד אותי לחזור לחווה ולהפשיר שם בעזרת משקאות חמים מבית הקפה המקומי. משם, אחרי הפוגה ראויה, מומלץ להמשיך להר דוב.
בהר דוב יש שני מקומות ראויים לציון. אחד זה הגשר בכניסה לפארק ממנו אפשר להביט על העמק. אין חנייה על הגשר, אבל אחרי שעוברים אותו יש מקומות עצירה לצד הדרך מהם אפשר להגיע בקלות יחסית לגשר. השני זאת נקודת תצפית מההר שנקראת האף של אנתוני (Anthony’s Nose). המסלול לתצפית עולה בין העצים והוא מדהים ביופיו, 360 מעלות של נוף עוצר נשימה. מלמעלה רואים את כתמי השלכת השונים בעמק ונשרים (Cathartes aura) שדואים בגובה העיניים. 
הדרך חזרה למטה מהפיסגה היא הרבה יותר קלה ומהירה. אחרי כל ההתרגשות והמסע למעלה עצירה בדיינר הינה מתבקשת ובאזור של הר דוב יש מספר דיינרים חביבים שאפשר לשבת בהם לאכול. המלצה אישית שלי היא דיינר בשם Barnstormer Barbeque, שיושב על גדות אחד האגמים באזור. מהדיינר אנחנו חוזרים לכיוון העיר דרך שבעת האגמים. ואנחנו מקפידים להגיע לשם בזמן לשקיעה. אם יוצא לכם להיות באזור אל תפספסו את הנסיעה הזאת, היא מרהיבה ביופיה כל השנה ונוף הסתיו מתעלה ביופיו על העונות האחרות. השתקפות השלכת באגמים יחד עם צבעי השקיעה החמימים הם מראה בלתי נשכח שאני חוזרת אליו כל שנה.

החום של הקיץ החזיר אותי לימים קרירים יותר. ימים בהם מסע אחד בעקבות השלכת נגע בזכרונות של בית, עורר רגשות של אושר, תמיהה ועצב והיה חגיגה לחושים. אוגוסט עוד לא הגיע, אבל אני כבר חולמת בצבעים של סתיו.