לאחרונה הוצג לציבור פסיפס מרהיב שהתגלה בלוד. הפסיפס ריצף חצר של וילה רומאית מפוארת מהמאה השלישית לספירה. חלק אחד של הפסיפס זכה להתייחסות מיוחדת בפייסבוק, שכן מוצגת בו דמות של בעל חיים טורף שנושא על גבו ריתמה. איך ניתן לזהות מי הוא הטורף בפסיפס ומה אנחנו יודעים על הקשר שלו לבני האדם?
הראש הפחוס של הטורף בפסיפס למעלה (צילום: רשות העתיקות) אינו מזכיר במראהו את בני משפחת הכלביים, ככל הנראה מדובר בבן למשפחת החתוליים. מבין החתוליים, ברדלס ונמר הן שתי אפשרויות מתקבלות על הדעת. אם תתבוננו היטב בתמונה תוכלו לראות את הכתם השחור מתחת לעין (פס הדמעות המפורסם של הברדלס), האוזניים הקצרות והאף השחור, כולם מאפיינים של הברדלס בממצאים ארכיאולוגים מהאזור.
הנמר לעומת זאת מתאפיין בגוף גדול ומוצק יותר, אף ורוד ואוזניים ארוכות יותר. להשוואה הנה תמונה נוספת מהפסיפס שנמצא (צילום: רשות העתיקות). בתמונה למטה רואים חתול גדול עם אף ורוד, אוזניים גדולות יותר מאלו בתמונה הקודמת ונקודות על הגוף ששוללות את האפשרות שמדובר באריה. זהו הנמר.
תעוד של ברדלסים ונמרים במחיצת האדם ניתן למצוא כבר בסביבות 1460 לפנה"ס, כמעט אלפיים שנה לפני שנוצר הפסיפס. בתקופה זאת תועדה משלחת של המלכה הפרעונית חתשפסות שיצאה לארץ פונט וחזרה עם מגוון בעלי חיים וצמחים, ביניהם גם ברדלס ונמר. אך בעוד הנמר נשאר ברובו בעל חיים מסוכן שהאדם שומר ממנו מרחק, הברדלס הפך לבן לוויה וסמל סטטוס של פרעונים, מלכים ומשפחות אצולה. לכן, הרתמה או קולר על החתול בפסיפס הראשון נותנת גם היא חיזוק משמעותי לסברה שמדובר בברדלס. בממצאים ארכיאולוגים שונים פעמים רבות מופיע הברדלס עם קולר ורצועה, לעיתים הוא רוכב על סוס או רץ לצד כרכרה. אך בניגוד לכלב ולחתול, הברדלס אולף, הוא מעולם לא בוית.
בדומה לבזיירות, אילוף הברדלסים לציד התחיל ככל הנראה במסופוטמיה ומשם הגיע עד להודו. מלכודות לברדלסים הוצבו סביב עצי הגירוד שלהם ובניגוד לדעה הרווחת, בני האדם לא ניסו ללכוד את הגורים אלא את האמהות. הסברה היתה שרק האמהות יכולות ללמד את הברדלס לצוד ושהן ציידות טובות יותר מהזכרים כיוון שהן צריכות להאכיל גם את הגורים שלהן.
הברדלסים היו נפוצים בעבר בארץ ישראל. הם נראו לאחרונה בשנת 1959 ומאז נעלמו עקבותיהם. בתקופת הברונזה המאוחרת (1550-1200 לפנה"ס) שלטה מצרים בישראל. מעבר של סחורות דרך ישראל יחד עם תרבויות ורעיונות היה בלתי נמנע. גם אם המצרים לא היו אלו שהעבירו את רעיון אילוף הברדלס לישראל או לאומנים ששהו בישראל, לא ניתן היה למנוע את התפשטות הידע. יכול להיות שהיו ברדלסים מאולפים בארץ ויכול להיות שבישראל שמעו רק על סיפורים שכאלה. כך או כך, הפסיפס ממחיש את התפשטות הידע בעולם בתקופה שקדמה לטלפונים ולאינטרנט.
בזכות האינטרנט, הנה סרטון המתעד ברדלסים צדים בשרות האדם. הודו, 1939.
עוד בנושא:
1. Allsen, Thomas T. The royal hunt in Eurasian history. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2006.
2. Kalof, Linda. Looking at animals in human history. Reaktion Books, 2007.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה