יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

הקשר בין אהבה ומלחמה נמצא לאחרונה בשימפנזים

חשבתם פעם על המחיר הכבד שמשלמים חיילים היוצאים למלחמה? ולמה הם מוכנים להקריב עצמם למען טובת הכלל? ואיך זה יכול להיות שמצד אחד הם מגובשים, משתפי פעולה מתואמים ומצד שני, באותו הזמן בדיוק, הם גם מפגינים אגרסיביות ואלימות? 
למרות שמדובר בנושא מחקר פופולארי, אין למדע עדיין תשובות נחרצות בעניין. מחקרים מצאו שמלחמה מגבשת ושתחושות האחדות והשייכות לקבוצה הכרחיות למען הצלחת הקבוצה בקונפליקט. בנוסף, בזמן קונפליקטים בין קבוצתיים נמצאה אצל בני אדם מעורבות של ההורמון אוקסיטוצין הידוע בקרב הציבור בעיקר כהורמון האהבה. 

אוקסיטוצין הוא הורמון המוכר בדרך כלל בשל פעילותו במהלך הלידה ולאחריה ותפקידו בחיזוק הקשר בין האם והרך הנולד לאחר הלידה. מחקרים רבים הראו את התפקיד של אוקסיטוצין בתחושת אמון בין פרטים בקבוצה הן באנשים והן בבעלי חיים. יתרה מכך, מדענים שחקרו פעילות של אוקסיטוצין בעת קונפליקט בין קבוצות אנשים מצאו שבזמן שהוא עודד שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, הוא גם גרם לגברים להיות יותר מגוננים כלפי הקבוצה שלהם. עד עתה, מחקרים בנושא של פעילות אוקסיטוצין בעת קונפליקט נעשו רק על בני אדם במעבדה ומעולם לא התבצעו בסביבה טבעית או על בעלי חיים. 

מפגש בין שתי קבוצות שימפנזים, שהטריטוריה שלהם גובלת זו בזו, עלול להסתיים בפציעות קשות ואף במוות של חלק מהפרטים. כמו כן, שימפנזים הם הדומים לנו ביותר מבחינה גנטית ולכן, בחינת התפקיד של אוקסיטוצין בקונפליקטים בין קבוצות שימפנזים הוא מעניין במיוחד.
כאן נכנס לתמונה מחקרה של לירן סמוני, ישראלית שהתחילה לעבוד עם שימפנזים לפני שש שנים ביער בודנגו שבאוגנדה וכיום, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, היא חוקרת שימפנזים בחוף השנהב. את הדוקטורט היא מבצעת בהנחיית פרופסור רומן וויטיג, פרופסור קטרין קרוקפורד ופרופסור טוביאס דשנר מהמכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית שבלייפציג, גרמניה. 

כיוון שלירן היא אחותי, אני אחרוג קצת מהסיפור המרכזי של ממצאי המחקר שלה שהתפרסם השבוע במגזין המדע היוקרתי PNAS (Proceedings of the National Academy of Science) ולפני שאספר לכם על הממצאים המרגשים ופורצי הדרך, אני רוצה להתעכב רגע על הדרך בה לירן אספה את הנתונים למחקר. 

שמונה חודשים בשנה נמצאת לירן בתחנות המחקר המבודדות של המכון, בפארק הלאומי ת'אי שבחוף השנהב, שם היא עוקבת אחר שתי קבוצות שימפנזים. התנאים במכון הם מאוד בסיסיים, אין קליטה סלולרית, אין אינטרנט, אין מים זורמים, אין כמעט חשמל ועל כן הרבה מהדברים שהם חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו, כמו  מקרר, אינם קיימים. השירותים הם חור ברצפה וכשאתה חוזר עייף מהיער אז גם אין מים חמים למקלחת. בזמן השהות ביער החוקרים חשופים למחלות וטפילים רבים, ביניהם מלריה, אבולה ואנתרקס. בכדי לדבר בטלפון או לגלוש באינטרנט צריכים החוקרים לטפס על גבעה בקרבת המחנה.    

ביער שלוש קבוצות שימפנזים שעברו הביטואיציה והן מורגלות לנוכחות החוקרים, בטריטוריה של כל קבוצה ממוקמת תחנת מחקר וכל יום יש חוקר או שניים שעוקבים אחר השימפנזים מהרגע בו הם מתעוררים ועד שהם הולכים לישון. בתחנות המחקר מספר מצומצם של חוקרים ורוב הזמן נמצאים בכל תחנה פחות מחמישה אנשים. כל חוקר שמגיע לתחנה מחוץ ליער חייב להיכנס לקרנטינה של חמישה ימים ולכן החוקרים בדרך כלל לא יוצאים מהיער בתקופת המחקר. בנוסף, כל מי שמלווה את השימפנזים חייב ללבוש על פניו מסכה כשהוא נמצא בקרבתם על מנת למנוע העברת מחלות. בשל הדמיון הגנטי בני אדם יכולים להעביר לשימפנזים מחלות שהן מעולם לא נאלצו להתמודד איתם קודם לכן ולהפך. למעבר מחלות בין בני אדם ושימפנזים יכולות להיות השפעות הרסניות ומרחיקות לכת לשני הכיוונים.
לעיתים ישנים השימפנזים רחוק מהמחנה, אז צריכים החוקרים להשכים קום מספר שעות לפני הזריחה ולצעוד בחושך ביער קילומטרים רבים כדי להגיע לאתר השינה של השימפנזים לפני הזריחה. השימפנזים לא ישנים כל לילה באותו המקום, הם נודדים בטריטוריה ויכולים כל לילה לישון במקום אחר. כשהשימפנזים מכינים את הקן שלהם מעלים וענפים בין העצים והולכים לישון, לקראת החשיכה, צועדים החוקרים את כל הדרך שעשו באותו היום חזרה למחנה.   

במהלך המחקר של לירן היא עקבה אחר 20 שימפנזים, עשרה זכרים ועשר נקבות ואספה נתונים במשך כ-2,700 שעות תצפית. בזמן התצפיות היא אספה דגימות שתן ותיעדה את ההתנהגויות השונות של השימפנזים במהלך היום. כל דגימת שתן הותאמה לפרט ממנו היא נלקחה. בשתן שנאסף נמדדו רמות האוקסיטוצין ואלו הוצמדו להתנהגות הפרט שנצפתה בסמוך להטלת השתן, לקבוצה אליה הוא משתייך, למדרג החברתי שלו בקבוצה, לזוויג ולקרבה שלו לגבול הטריטוריה של הקבוצה (כמדד לרמת האיום האפשרי). 

בתקופת המעקב נאספו נתונים בזמן מפגשים בין קבוצות וההשוואה התבצעה, בין היתר, עם מסעות ציד. שימפנזים הם אוכלי כל ומדי פעם הם יוצאים לציד קופים ביער. בדומה למפגשים בין קבוצתיים, מסעות הציד דורשים שיתוף פעולה בין הפרטים, אבל בניגוד אליהם מסעות הציד לא כוללים איום מקבוצה חיצונית.
במחקר נמצאו רמות גבוהות של אוקסיטוצין בהתנהגויות שדורשות שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה כמו ציד או מפגש בין קבוצתי. אך הרמות שנמדדו במהלך מפגשים בין קבוצתיים היו משמעותית גבוהות יותר מבכל פעילות קבוצתית אחרת. גיבוש בין הפרטים הוא תנאי הכרחי לכך שהקבוצה תצליח בקונפליקט. כיוון שהאוקסיטוצין קשור במתן אמון וקואורדינציה בין הפרטים הסיקו החוקרים שבדומה לאנשים, רמות האוקסיטוצין הגבוהות מחזקות את שיתוף הפעולה בין הפרטים. במידה והפרטים בקבוצה מגובשים הסיכון שלהם להיפגע בקונפליקט קטן. 

ממצא זה מעניין במיוחד כיוון שבבני אדם התפישה הקבוצתית היא תופעה מתועדת היטב, שמקבלת ביטוי מוקדם בילדות, ועד למחקר זה נחשבה כייחודית לאדם. הממצאים של הקשר בין אוקסיטוצין ושיוך קבוצתי בבעלי חיים בבית גידולם הטבעי מצביעים על כך שהתנהגות ההקרבה העצמית למען הקבוצה וגיבוש הפרטים בעת סכנה כנגד קבוצות זרות אינה ייחודית לאדם ומקורה קדום משחשבנו.

לקריאה נוספת:


3. Choi, Jung-Kyoo, and Samuel Bowles. The coevolution of parochial altruism and warScience; 2010. 





יום שני, 5 בדצמבר 2016

גני לונגווד – Longwood Gardens

החגים הגיעו לעיר, מקיפים כל עץ באורות צבעוניים וכל חנות בשלטי מבצעים והנחות. יחד עם החגים הגיעו גם התיירים. לרוקפלר סנטר, למשל, כמעט ואי אפשר להגיע בשל צפיפות האנשים הרבה שמנסה לעשות דרכה לעץ חג המולד המפורסם. ליד כדורי החג האדומים שבשדרה השישית, שמעתי שוטר נותן לתיירים הנחיות הגעה לעץ: תדחפו ותפעילו מרפקים, תהיו חזקים ונחושים אחרת אין לכם סיכוי.
מיליוני המבקרים שהציפו את העיר דרבנו אותי לצאת למקום שקט יותר ועמוס פחות. כן, ניו יורק היא עיר מרתקת ובמיוחד בחגים, אבל גם ממנה צריך הפסקה לפעמים. מפלי הניאגרה, הממוקמים במרחק  של שבע שעות נסיעה ממנהטן, הם אחד היעדים החביבים עלי לבריחה. יחד איתם אפשר לציין את וושינגטון הבירה (פחות מארבע שעות), פילדלפיה (שעתיים) ועמק האדסון (שעתיים). בחיפוש אחר מקומות חדשים ומרגשים במרחק של קפיצה מהעיר גיליתי לאחרונה את גני לונגווד.
שמעתי עליהם במקרה, ממישהי שפגשתי בפרוספקט פארק בברוקלין. היא ראתה אותי מצלמת בפארק, התלהבה מהתמונות ואמרה שאני פשוט חייבת להגיע לגנים של לונגווד. חקרתי על המקום באינטרנט וגיליתי שמדובר באחד הגנים הבוטניים הוותיקים והמפורסמים ביותר בארה"ב. סימנתי את המקום על המפה ובסוף השבוע של חג ההודיה יצאתי עם שלושה חברים ומכונית אחת לדרך.

הגנים נמצאים דרום מערבית מפילדלפיה ובמרחק של כשעתיים וחצי נסיעה ממנהטן. הם משתרעים על פני למעלה מארבעת אלפים דונם ומהווים בית ליותר מעשרת אלפים מיני צמחים שונים. בעלת השטח, משפחת פירס קנתה את אדמת הגנים ב-1700. הם אספו צמחים רבים, מקומיים ואקזוטיים כאחד והביאו אותם לאחוזה. ב-1798 הם הקימו משתלה שגדלה עם השנים ובסופו של דבר חלשה על שטח של כ-60 דונם. ב-1850 המשתלה כבר הייתה ידועה בשל אוסף העצים המרשים שלה והיא הפכה למוקד משיכה עבור התושבים באזור.
בכניסה לגנים קיבלו את פנינו שתי נשים מבוגרות וחייכניות שסיפרו על הגנים בהתלהבות רבה, כזו השמורה בדרך כלל למתנדבים. הן פיארו ושיבחו את הגנים, "רק בקונסרבטריון אפשר לבלות יום שלם" אמרה האחת והשנייה הנהנה במרץ. הן הנחו אותנו להתחיל שם את הסיור ולהמשיך אותו, לקראת השקיעה, במסלול חג המולד.
נפרדנו לשלום משלושים דולר לאדם לטובת כרטיס הכניסה ושמנו פעמינו לכיוון הקונסרבטריון. השלכת מסביב כבר הייתה הרבה אחרי השיא ורוב העצים נותרו מיותמים מעלים. הדרך לחממה הגדולה לא נראתה מבטיחה אך אחרי כחמש דקות הליכה הגענו לדלת הכניסה וכשפתחנו אותה עמדנו משתאים מול אחת התצוגות הבוטניות היפות ביותר שראיתי בחיי.
תוך דקה מרגע הכניסה לחממה התפזרנו, כל אחד מאתנו הלך לחקור אזור אחר בחממה. למרות הסמיכות לחג, האזור לא היה מלא באנשים ורוב המבקרים הגיעו כדי לעשות צילום משפחתי לכרטיס חג המולד המסורתי. זוגות צעירים הצטלמו מתנשקים תחת צמח הדבקון והמשפחות היו לבושות סוודרים אדומים, ירוקים ולבנים, מעוטרים באיילים, גמדים, פתיתי שלג ומזחלות. הם נעמדו בזה אחר זה ליד עץ חג המולד הענקי בכניסה, לידם פסנתר וסביבם עשרות חלבלובים הדורים בצבע אדום וורוד כמיטב מסורת החג.
בגנים יש 20 תצוגות בתוך חממות שמתפרשות על שטח כולל של כ-18 דונם, ואני די בטוחה שבכל אחת מהן היה עץ חג מולד. בכל פינה התגלה עץ בסגנון אחר, אחד היה משובץ בסוקולנטים, אחר היה בדמות קשת צבעונית. היו כאלה שעוצבו על ידי ילדים והיו כאלה שקושטו באיצטרובלים, היו שם עצי חג מולד כיד הדמיון הטובה עליכם.
הקונסרבטוריון המרכזי מכיל מספר מזרקות, גופי מים וכ-4,600 מינים שונים של צמחים. הצמחים במתחם נראו חיוניים ובריאים, כל אחד מהם קיבל את התנאים האופטימליים ביותר עבורו. כל דלת הובילה לאזור אחר וכל חדר היה עולם ומלואו. נוכחותן של ידיים מקצועיות וכישרוניות הייתה מורגשת בכל פינה.     

אחרי שעתיים בהם כל אחד מאתנו חקר את הקונסרבטריון נפגשנו והחלפנו רשמים. התצוגות המדוברות ביותר היו עץ הסוקולנטים בגינת הכסף, עץ הקשת בגינה הים תיכונית, תצוגת עצי הבונסאי ושביל עציהשיטה. אחרי שווידאנו שאף אחד מאתנו לא פספס אף תצוגה, המשכנו לעצירת התחממות בבית הקפה, לתצוגת הרכבות ולשביל חג המולד.
שביל חג המולד היה רצוף בחצי מיליון נורות צבעוניות שנדלקו לקראת השקיעה. התחלנו אותו במזרקה עם מופע אור-קולי והמשכנו ללכת עליו בין שדרות העצים, בורות האש (עצירות התחממות מבורכות) וסביב האגם. חלקים בשביל נראו כאילו חג המולד הקיא עליהם, אבל רובו היה עשוי בטוב טעם. 
עם רדת החשיכה, סיימנו את המסלול והגענו לשער היציאה. עייפים וקפואים, אך מרוצים, נכנסנו למכונית ונסענו הביתה. בכניסה לעיר, אחרי נסיעה חסרת מאורעות של כשעתיים, הגענו לפקק בתעלת לינקולן, תעלה המחברת בין ניו ג׳רזי ומנהטן. כשעמדנו בלי יכולת לזוז בין מאות המכוניות התקועות בכניסה לעיר ידענו שהגענו הביתה.