אוצרות הטבע של קניו נגרו

אחרי שסיימנו להתמוגג מהעצלן ולהצטלם עם האיגואנות, הגענו לשמורה שנראתה מאכזבת במבט ראשון. רחבת הכניסה נראתה מוזנחת ונטושה והמראה הכללי של השמורה לא הסגיר את אוצרותיה. מי הנהר היו חומים ועל גדת הנהר ישבו משפחות של דייגים. הדייגים התבוננו בריכוז במי הנהר בעוד הילדים נופפו לנו בשמחה. מצדו השני של הנהר רבץ אליגטור. היה זה קיימן ממושקף. נראה היה שנוכחות בני האדם לא הטרידה אותו במיוחד וגם המקומיים קיבלו את נוכחותו של הזוחל האימתני בשלוות נפש מפתיעה. 

שניים מעובדי השמורה שראו אותי מסתובבת עם עדשת זום גדולה, תפסו אותי ביד והובילו אותי לעץ שעמד בכניסה למסעדה. הם הצביעו כלפי מעלה ואני התאמצתי מאוד כדי לראות במה מדובר. לא היתה לנו שפה משותפת שכן אינני דוברת ספרדית ולא הצלחתי לראות מה מסתתר בין ענפי העץ. אחרי כעשר דקות של תנועות ידיים ושיפור עמדות "ראיתי" את הינשוף. זאת אומרת, ראיתי גוף ונוצות שביחד מסגירים שמדובר בינשוף. הוא היה מוסווה כל כך טוב שבכל פעם שהורדתי ממנו את העיניים לקח לי מספר דקות למצוא אותו שוב. הינשוף היה ממצא מתסכל, אך לשמחתי הרבה, מתחת לינשוף מצאתי עכביש צהוב וגדול שבנה לו רשת גדולה ומרשימה. אך לא היה לי זמן רב לבלות עם החבר החדש שכן הסיור בנהר עמד לצאת לדרך.  

נפרדתי לשלום מעובדי השמורה החביבים, מהינשוף והעכביש ועליתי לסירה. עוד לא הספקתי להתיישב במקומי והמדריכה כבר הצביעה על הקיימן הממושקף שראיתי מהגדה. ההתרגשות בסירה היתה גדולה והתחלנו בשיט לכיוונו. הקיימן הסתכל עלינו במבט משועמם והמדריכה סיפרה שתיירים זה המזון האהוב עליו אז בבקשה לא להוציא ידיים מהסירה. על גזע העץ, מעל הקיימן, היתה שורה של נקודות שחורות שהתגלו כעטלפים ממשפחת האשמניים.

הסירה המשיכה לשוט במעלה הנהר כשסביבה התעופפו במיומנות רבה סנוניות מנגרוביים. הסנוניות עפו בסמיכות גבוהה לדפנות הסירה, מדי פעם נדמה היה לי שהתרסקות של הסנוניות בסירה היא בלתי נמנעת והבטתי לאחור לוודא שהמפגש עבר בשלום. אבל הסנוניות מורגלות היטב בליווי הסירה. נראה שבדומה לפרה ההולכת באחו, הסירה מספקת להן שלל חרקים מעופפים שמסגירים עצמם בזמן השיט. 

לא עברו עשר דקות מתחילת השיט וכבר שמענו את השאגנים. הם היו עסוקים במעברים אקרובטים בין הענפים ואכילת עלים מעץ שענפיו כיסו את הנהר כשמשייה על החוף. ניסתי למצוא לעצמי את השאגן הקרוב ביותר לצילום פורטרט, אך השמש החזקה ופרוותם השחורה של השאגנים לא הקלו על המשימה.

כמעט אמרתי נואש ואז בצבץ לו ראש כתום בין הענפים. קל היה להבחין בשאגן הג'ינג'י והוא מיד הפך לאטראקציה המרכזית בסירה. הוא התקדם לעברנו בין הענפים עד שהגיע, כמו בהזמנה, לענף חשוף ומואר בקרני שמש מלטפות. המדריכים טענו שבכל העולם יש פחות מעשרה שאגנים לבקנים מהמין הזה. ושלא בכל סיור מצליחים לראותם, ושאפילו אם מצליחים אז זה בדרך הם רחוקים ומוסתרים למחצה מהעין. הרגשנו שאנחנו ברי מזל, למרות שבאינטרנט אפשר למצוא די הרבה תמונות של שאגנים ג'ינג'ים מקניו נגרו. יחד עם זאת, כשיצאנו מהאזור והראתי תמונות של הפרט הלבקן למדריכי טבע מקומיים, הם אמרו שהם מעולם לא נתקלו בפרט שכזה והם גם לא ידעו על קיומו. אז אם אתם רוצים לפגוש בשאגן לבקן בטבע, קניו נגרו הוא ככל הנראה הסיכוי הטוב ביותר שלכם לפגוש באחד.

שלוש מאות תמונות של שאגן לבקן אוכל עלים אחר כך, המשכנו בדרכנו. חלפנו על פני אנפות כחולות, איגואנות ירוקות, כפנים ורודים, קיימנים ממושקפים, עצלנים ועוד מספר שורות עטלפים שהיו סדורות היטב על גזעי העצים.

נחשונים וקורמורנים גם הם לא נעדרו מהסצנה. הם עמדו בחשיבות רבה על איים קטנים בנהר ופרסו את כנפיהם כנגד השמש. נחשון אחד אף הוציא את ראשו מהמים כשבמקורו דג ציקליד פעור פה. במשך דקות ארוכות נאבק הנחשון בדג וניסה להפוך אותו במקורו (כדי שהדג יחליק בקלות ולא יתקע בגרון, על הנחשון להתחיל לבלוע את הדג מהראש). לבסוף, בתנועה אחת מהירה, הנחשון הפך את הדג באויר ותוך מספר שניות כבר לא נותר כל זכר לדג.

אחרי שנרגענו מהמחזה, הופנתה תשומת ליבנו לבסיליקס בעל צבעים ירוקים עזים שעמד ליד הסירה. הבסיליקס ידוע ביכולות הריצה שלו על פני המים וכך הוא גם קיבל את שמו העממי: לטאת ישו. מהרגע שזוהה הבסילקס הראשון, ידענו מה לחפש ומצאנו עוד עשרות אחרים מתחרדנים על גדות הנהר.

בין הנחשונים והלטאות פגשנו בלגונה קטנה, בעוד מספר מיני אנפות, שלדגים ועופות דורסים. דורס אחד אף תפס צלופח לנגד עינינו המשתאות ולמורת רוחם הרבה של עופות המים באזור. העופות פרצו בזעקות שוברות לב וחסידת עצים אחת אף הגדילה לעשות ורדפה אחר הדורס עד שהוא נאות להתעופף מהמקום.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו חזרה ללה פורטונה. בעלייה למלון ראיתי חמש ציפורים גדולות עומדות על צמרת עץ חשוף ענפים ובמהרה התברר שמדובר בטוקנים. היו אלה טוקנים שחורי לסת.

טיסה ישירה לגן עדן - קוסטה ריקה

שמים כחולים בצבצו מבין העננים שהיו פזורים בשמים ככבשים הרועות באחו. מדי פעם זזו העננים ואז אפשר היה להבחין גם בפסגתו המרשימה של הר געש הצופה על העיירה. כר דשא ירוק שחלקו האמצעי היה מוקדש לגינת פרחים עליזה היה פרוס למרגלות ההר וסביב הגינה התהלכו כתרנגולות ארבע עופות גדולים וצבעוניים עם ציצית מלכותית על הראש. לרגע נדמה היה שהאיורים הנפלאים מספריו של ד"ר סוס קמו לתחייה והם מתהלכים לנגד עיני.

האמת שהיו לי הרבה חששות לגבי הביקור בקוסטה ריקה. תחקיר מהיר באינטרנט לפני הנסיעה העלה בעיות בטיחותיות רבות באזור. אפילו במלונות טובים היו אנשים שהתלוננו על כך שכל רכושם נגנב מהחדר והם נותרו תקועים במדינה בלי כסף ובלי דרכון וסיפור מטריד במיוחד היה על שוטר שעצר רכב של תייר ולקח לו את כל ציוד הצילום. חבר סיפר שגנבו לו תיק תוך כדי ישיבה במסעדה וקרובת משפחה סיפרה שמיד אחרי הנחיתה היא נתקלה בגופה מוטלת ברחוב. חלק מהחברים ששכרו רכב הצהירו שהדרכים מאוד משובשות, שחברות ההשכרה עלולות לעקוץ אותך באלפי דולרים ושלעיתים כל הכביש מוצף ואי אפשר לחצות אותו עד שמזג האוויר משתפר. בכל זאת, אחרי ששקלנו את כל האפשרויות, החלטנו לשכור רכב ארבע על ארבע. 

הטיסה עברה במהירות אך ביקורת הדרכונים היתה מייגעת והתור לעמדות הבדיקה ארך כשעתיים. בסוכנות הרכב ביקשו מאיתנו פיקדון של 2,000 דולר על המכונית. העובדה שלקחנו את המכונית מסוכנות רכב גדולה ומוכרת הקלה במעט על פעולת החתימה. אחרי מספר בירורים, קיבלנו את הרכב, מוט הילוכים ידני כמובן, ויצאנו לכיוון לה פורטונה. בצידי הדרך, ביציאה מהעיר, למדנו שסוסים הם חלק חשוב משגרת היום באזור. הפארקים הציבוריים היו מלאים בסוסים שחנו מתחת לעצים או סתם עמדו על הדשא. על השבילים הורים הוליכו סוסים שעל גבם הושבו הילדים. ופעם אחת אפילו חלפנו ליד מסלול מרוצים מאולתר לצידי הכביש המהיר. במסלול דהרו הסוסים במהירות מקסימלית, בזה אחר זה, בזמן שהרוכבים החזיקו שעון ומדדו את קצב גמיעת המרחק. חוץ מהסוסים, בדרך פגשנו גם במספר ציפורים צהבהבות שעמדו על ענפים בצד הדרך.

הנסיעה התקדמה על מי מנוחות עד שנתקענו אחרי מכוניות שעצרו על נתיב ההתקדמות היחידי בכביש. השיירה היתה ארוכה ולא הצלחנו לזהות את המקור לעצירה. כל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות עד שהפקק יפתח. עמדנו על הכביש כארבעים דקות. למרבה המזל גם ככה לא תכננו כלום ליום הנחיתה, שכן ידענו שזמני הנסיעה באזור הם בדרך כלל ארוכים משמעותית מהמצופה. אך למרות העיכוב בדרך זכינו לראות את הר הגעש בשקיעה.

אחרי השקיעה, יצאנו לסיבוב לילי קצר בחיפוש אחר בעלי חיים ופרשנו לישון. התעוררנו בזריחה לקול ציוץ הציפורים וכבר ביציאה מהחדר הצלחנו להבחין בכתמי צבע אדומים, צהובים, ירוקים וכחולים שהתעופפו בין העצים. למרות הרצון הרב לגלות למי שייכות הנוצות הצבעוניות, נאלצנו להמשיך לארוחת הבוקר כי קבענו סיור בוקר בקניו נגרו, שמורת טבע הצמודה לניקרגואה. ציפינו מאוד לסיור בשמורה שידועה במגוון המינים המרשים שניתן למצוא בה והיא גם אחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. בנוסף, מהדלפק במלון הגיעה לאוזנינו השמועה שיום קודם לכן צפו בסיור בשאגן אלבינו, מחזה נדיר במיוחד.  

ארוחת הבוקר הוגשה למרגלות הר הגעש. על כר הדשא התהלכו שני זכרים ושתי נקבות של קוראסאו ענק. הם עברו בין השולחנות וניסו להשיג מטעמים מארוחת הבוקר. הנהג שהגיע לאסוף אותנו לסיור היה מופתע מאוד כשסיפרנו לו על המפגש עם העופות הגדולים על כר הדשא. הוא סיפר שקשה מאוד לראות את הקוראסאו ושאם כבר אתרע מזלך והצלחת להתקל באחד הוא מיד בורח ונעלם מהעין.

הנסיעה לקניו נגרו נעשתה בעיקרה על שבילי עפר עמוסי מהמורת. היינו משועשעים לגלות שבדומה למדריכים באפריקה, גם המדריכים בקוסטה ריקה השוו את הנסיעה למסאג' מקצועי. בצידי הדרך היו שדות של פולי קפה, אננס ואבוקדו ועל פנינו חלפו משאיות ענק עמוסות בקני סוכר. באחת הפניות, ראינו מרחוק רכבים עומדים בצד הדרך. עצרנו מאחוריהם והמדריכים הצביעו על עצלן שהיה מחובק לצמרת עץ. זה היה העצלן הראשון שלי.

אחרי כשעה של נסיעה עצרנו במסעדת האיגואנות המפורסמת. למרות שבעבר היה נהוג לאכול את האיגואנות, שבשפה המקומית נקראות 'תרנגולות העצים', המסעדה לא ידועה בשל יכולות בישול האיגואנות שלה. בעלי המסעדה זורקים כל יום את שאריות המזון בחצר המסעדה וכך התאספו להן עשרות איגואנות עצומות באזור והמקום הפך לאטראקציה תיירותית.

   המשך המסע במרחק לחיצה....