אחרי פתיחה חורפית חמימה במיוחד, שנה אחרי סופת השלגים ג'ונו, סופסוף השלג הגיע והוא הגיע בסערה. פתיתי שלג ראשונים התרפקו על חלון ביתנו בערב יום שישי ולמחרת בבוקר התעוררנו לעיר מכורבלת בשמיכת שלג לבנה. בחסות הסערה, פתיתי השלג התחברו יחדיו באוויר ויצרו עננות לבנות שריקדו בחלון והיפנטו את החתול. הוא עקב אחריהם מתעופפים בצידה השני של הזגוגית ומדי פעם זינק לעברם בפראות. בטלפון הסלולרי התקבלה הודעת אזהרת מזג אוויר וראש העיר ביקש מהתושבים לא לצאת מהבית. אנחנו, כמו כל ניו יורקר שמכבד את עצמו, הקשבנו לאזהרות ויצאנו לרחובות העיר שמחים וטובי לב.
בחוץ ירד השלג בכמויות והרוח נשאה אותו לכל הכיוונים, 360 מעלות של שלג. בדרך כלל רחובות ניו יורק מטונפים, אבל באותו היום הטבע חזר לשלוט בעיר והיא התכסתה בלבן. המדרגות האדומות, המוניות הצהובות, ותחנות הסבווי הירוקות את כולן כיסה השלג. מפלסות השלג לא הצליחו לעמוד בעומס ורגע אחרי שהן פינו שכבה לבנה, נחתה אחת אחרת וכיסתה את הכביש. שכבות השלג הרבות מחקו את המחסומים התרבותיים בין כבישים ומדרכות ויצרו דרכים חדשות בעיר.
לקחתי את המשפחה שבאה לביקור וביחד יצאנו לסיבוב בעיר. בחוץ היה פחות מקפיא משחשבנו אבל הרוח הכתה בעוצמה. הראות היתה נמוכה ופתיתי השלג שהרוח החדירה לעיניים היו מכאיבים במיוחד. כבר ביציאה מהבית, תוך כדי הליכה בעיניים עצומות, פגשנו במונית ששקעה ונתקעה בשלג. מיד שינסנו מותניים ויחד עם עוברי אורח נוספים דחפנו החוצה מתוך ערמת השלג.
המונית המשיכה בדרכה ואנחנו פנינו לכיוון טיימס סקוור. המקום מאוד תיירותי ובדרך כלל אני נמנעת מלהגיע לשם, אבל הפעם לא עמדתי בפיתוי. טיימס סקוור הוא מקור בלתי נדלה להפתעות וגם הפעם הוא לא אכזב, שכן כבר ליד הדגל האלקטרוני, פגשנו בגולש סקי שגנב את ההצגה. הוא החליק על השלג בין עשרות אנשים, שעצרו את מלחמות כדורי השלג שלהם, והביטו בו בתדהמה.
זה היה שיא שקשה מאוד להתעלות עליו, אז המשכנו לכיוון בראיינט פארק. המזרקה היתה קפואה כהרגלה בימים קרים במיוחד. החורף היא הצליחה להפשיר ולקפוא מספר פעמים ולהפתיע אותנו בכל פעם מחדש ביצירת הקרח האחרונה שלה. בזמן הסערה, עשרות עובדי עירייה סבבו סביב המזרקה בנסיונות נואשים לפנות את השלג. גם גרגרי המלח הרבים שפוזרו בשבילים ובמדרגות לא עמדו בעומס ונקברו תחת כמויות השלג הרבות שירדו מהשמים.
האריות מול הספרייה שממוקמת בצידו השני של הפארק התכסו בלבן ועובדי הספרייה היו עסוקים בחסימת המדרגות לעוברים ושבים, שכן כל נסיונות פינוי השלג מהן העלו חרס. זה היה גם סימן בשבילנו לעשות הערכה מחודשת של המצב; על שכבת המגן של המצלמה הצטבר שלג רב ומים החלו לחלחל לתוך הבגדים שלבשנו. ירדנו בתחנת הסבווי הקרובה לניעור קל של השלג ושמנו פעמינו לכיוון הבית. הרוח בדרך חזרה לא היתה חברותית במיוחד והשלג הרב סימא את עיננו. למרבה המזל, רוב המכוניות כבר ירדו מהכבישים ורק רכבי חרום עברו לידנו מפעם לפעם.
אחרי הפסקה התחממות קצרה בבית והפקת לקחים, מוכנים היטב לסערה ובחסות הידיעה שבצהריים נאסרה כליל נסיעת רכבים בכביש, יצאנו שוב והפעם לכיוון סנטרל פארק. העיר הצבעונית והרועשת הפכה ללבנה ושקטה. כמו ביום כיפור, אנשים ירדו מהמדרכות וצעדו על לכבישים הריקים. אומנם לא היו רוכבי אופניים אבל את מקומם תפסו מספר גולשי סקי שהחליקו באלגנטיות במורד הכביש לכיוון הפארק.
בשיא הסערה הגענו לסנטרל פארק והפארק היה עמוס באנשים. השלג והרוח שהכו בעיר בעוצמה רבה לא הרתיעו את תושבי העיר. ילדים, כלבים ומבוגרים כולם הגיעו לבלות בשלג. הפארק הפך לאתר סקי מבוקש; מזחלות ואנשי שלג כבשו כל גבעה לבנה. גרם המדרגות שמוביל ל'בית חסדה' הפך לאתר מועדף להחלקות עד שהגיעו הרשויות וסילקו את הגולשים מהאתר. הסנאים שבדרך כלל שולטים בפארק נעלמו בין ענפי העצים ולהקת דרורים אחת מצאה לעצמה מחסה מאחורי קרטון אותו הרוח הצמידה לגדר
כשהגענו לגשר הקשת על האגם הקפוא, הרוח היתה כבר חזקה במיוחד, היא סימנה לנו את הדרך הביתה. כל הדרכים נעלמו כליל מהעין; השלג הכבד שירד והרוח יצרו מסך לבן שהסתיר את הנוף והקשה מאוד על נראות. אנחנו שקענו בהררי השלג שהצטברו בשבילים ובכבישים. למזלנו, את סנטרל פארק אני כבר מכירה היטב ומצאנו את דרכנו החוצה במהרה. ביציאה מהפארק נראה היה שסוף העולם הגיע, העיר היתה שקטה שלא כהרגלה ושוממה כמעט לחלוטין, מאות האנשים שהלכו איתנו קודם בפארק נעלמו לחלוטין.
בחוץ ירד השלג בכמויות והרוח נשאה אותו לכל הכיוונים, 360 מעלות של שלג. בדרך כלל רחובות ניו יורק מטונפים, אבל באותו היום הטבע חזר לשלוט בעיר והיא התכסתה בלבן. המדרגות האדומות, המוניות הצהובות, ותחנות הסבווי הירוקות את כולן כיסה השלג. מפלסות השלג לא הצליחו לעמוד בעומס ורגע אחרי שהן פינו שכבה לבנה, נחתה אחת אחרת וכיסתה את הכביש. שכבות השלג הרבות מחקו את המחסומים התרבותיים בין כבישים ומדרכות ויצרו דרכים חדשות בעיר.
לקחתי את המשפחה שבאה לביקור וביחד יצאנו לסיבוב בעיר. בחוץ היה פחות מקפיא משחשבנו אבל הרוח הכתה בעוצמה. הראות היתה נמוכה ופתיתי השלג שהרוח החדירה לעיניים היו מכאיבים במיוחד. כבר ביציאה מהבית, תוך כדי הליכה בעיניים עצומות, פגשנו במונית ששקעה ונתקעה בשלג. מיד שינסנו מותניים ויחד עם עוברי אורח נוספים דחפנו החוצה מתוך ערמת השלג.
המונית המשיכה בדרכה ואנחנו פנינו לכיוון טיימס סקוור. המקום מאוד תיירותי ובדרך כלל אני נמנעת מלהגיע לשם, אבל הפעם לא עמדתי בפיתוי. טיימס סקוור הוא מקור בלתי נדלה להפתעות וגם הפעם הוא לא אכזב, שכן כבר ליד הדגל האלקטרוני, פגשנו בגולש סקי שגנב את ההצגה. הוא החליק על השלג בין עשרות אנשים, שעצרו את מלחמות כדורי השלג שלהם, והביטו בו בתדהמה.
זה היה שיא שקשה מאוד להתעלות עליו, אז המשכנו לכיוון בראיינט פארק. המזרקה היתה קפואה כהרגלה בימים קרים במיוחד. החורף היא הצליחה להפשיר ולקפוא מספר פעמים ולהפתיע אותנו בכל פעם מחדש ביצירת הקרח האחרונה שלה. בזמן הסערה, עשרות עובדי עירייה סבבו סביב המזרקה בנסיונות נואשים לפנות את השלג. גם גרגרי המלח הרבים שפוזרו בשבילים ובמדרגות לא עמדו בעומס ונקברו תחת כמויות השלג הרבות שירדו מהשמים.
האריות מול הספרייה שממוקמת בצידו השני של הפארק התכסו בלבן ועובדי הספרייה היו עסוקים בחסימת המדרגות לעוברים ושבים, שכן כל נסיונות פינוי השלג מהן העלו חרס. זה היה גם סימן בשבילנו לעשות הערכה מחודשת של המצב; על שכבת המגן של המצלמה הצטבר שלג רב ומים החלו לחלחל לתוך הבגדים שלבשנו. ירדנו בתחנת הסבווי הקרובה לניעור קל של השלג ושמנו פעמינו לכיוון הבית. הרוח בדרך חזרה לא היתה חברותית במיוחד והשלג הרב סימא את עיננו. למרבה המזל, רוב המכוניות כבר ירדו מהכבישים ורק רכבי חרום עברו לידנו מפעם לפעם.
אחרי הפסקה התחממות קצרה בבית והפקת לקחים, מוכנים היטב לסערה ובחסות הידיעה שבצהריים נאסרה כליל נסיעת רכבים בכביש, יצאנו שוב והפעם לכיוון סנטרל פארק. העיר הצבעונית והרועשת הפכה ללבנה ושקטה. כמו ביום כיפור, אנשים ירדו מהמדרכות וצעדו על לכבישים הריקים. אומנם לא היו רוכבי אופניים אבל את מקומם תפסו מספר גולשי סקי שהחליקו באלגנטיות במורד הכביש לכיוון הפארק.
בשיא הסערה הגענו לסנטרל פארק והפארק היה עמוס באנשים. השלג והרוח שהכו בעיר בעוצמה רבה לא הרתיעו את תושבי העיר. ילדים, כלבים ומבוגרים כולם הגיעו לבלות בשלג. הפארק הפך לאתר סקי מבוקש; מזחלות ואנשי שלג כבשו כל גבעה לבנה. גרם המדרגות שמוביל ל'בית חסדה' הפך לאתר מועדף להחלקות עד שהגיעו הרשויות וסילקו את הגולשים מהאתר. הסנאים שבדרך כלל שולטים בפארק נעלמו בין ענפי העצים ולהקת דרורים אחת מצאה לעצמה מחסה מאחורי קרטון אותו הרוח הצמידה לגדר
כשהגענו לגשר הקשת על האגם הקפוא, הרוח היתה כבר חזקה במיוחד, היא סימנה לנו את הדרך הביתה. כל הדרכים נעלמו כליל מהעין; השלג הכבד שירד והרוח יצרו מסך לבן שהסתיר את הנוף והקשה מאוד על נראות. אנחנו שקענו בהררי השלג שהצטברו בשבילים ובכבישים. למזלנו, את סנטרל פארק אני כבר מכירה היטב ומצאנו את דרכנו החוצה במהרה. ביציאה מהפארק נראה היה שסוף העולם הגיע, העיר היתה שקטה שלא כהרגלה ושוממה כמעט לחלוטין, מאות האנשים שהלכו איתנו קודם בפארק נעלמו לחלוטין.
לבית הגענו קפואים אך מרוצים. כשירד הליל והסערה נחלשה יצאנו לסיבוב אחרון בעיר. המראה היה מרהיב ביופיו וערמות השלג הענקיות היו בלתי נתפסות. מאוחר יותר גיליתי שבסערה פולסו מרחובות העיר 7.25 מליון טון שלג, כמות שלג שיכולה למלא את בניין האמפייר סטייט 24 פעמים.
העיר מיומנת היטב במלחמתה בשלג ויום לאחר הסערה נותרו רק שרידים (בעיקר בדמות מכוניות קבורות היטב בשלג) שהזכירו את שהיה. יומיים אחרי כבר אי אפשר היה לדעת שהיתה כאן סערה, אני נותרתי עם זכרונות ועם התובנה המשמחת ששלג שמקפיא את רחובות ניו יורק מצליח גם להמיס את לבבות התושבים.
